בהספד קורע הלב שנשא שמעון גרוס, אביהן של הפעוטות אביגיל ויעל שמתו בשבוע שעבר מהרעלת הדברה, הדגיש האב השכול כי האחריות למתרחש נמצאת בידי היושב במרומים: ברצותו הוא מעניק פיקדון בדמות צמד ילדות מקסימות, ברצותו הוא קוטף אותן. האדם החילוני, שלא מנהל דיאלוג כזה עם בורא-עולם, נאלץ לסמוך על גורמים ארציים יותר.
הבעיה היא, שרצף האירועים האחרונים מבהיר שאין על מי לסמוך. אסון-אחרי-אסון נחשפים תחומים שבהם שולטים הברדק וההפקרות. העובדה שאסונות הדברה מהסוג שאירע בשבוע שעבר נדירים יחסית, היא כמעט בגדר נס. אולי מישהו שם בשמיים דואג לנו בכל-זאת, לפחות רוב הזמן.
לכאורה אין קשר בין האירועים האחרונים - נפילת המרפסת, פיצוץ הגז והרעלת ההדברה. כל טרגדיה וכמעט-טרגדיה והסיפור שלה, ובכל-זאת יש ביניהן קו מחבר: שילוב של תרבות של חיפוף ועיגול פינות ושל אכיפה ופיקוח רופפים עד לא קיימים. לא מדובר בחוכמה בדיעבד או בפאניקה של לאחר אסון: על המתרחש בענף הגז כתב מבקר המדינה את כל מה שצריך להיכתב. ובנוגע לענף ההדברה - מי שעוקב אחרי התחום לא היה זקוק לאסון האחרון כדי לדעת עד כמה המצב חמור.
הראשונים לסבול מההפקרות בענף ההדברה, הם אלה מבין המדבירים - ויש רבים כאלה - שעושים מאמץ אמיתי להקפיד על בטיחות, בריאות ומקצועיות. הם מוצאים את עצמם לכודים בין לקוחות שמעדיפים לשכור שרלטן שמפציץ את הבית ברעלים מסוכנים וגובה תעריף מוזל, לבין רגולטור שממעט להפעיל סנקציות כלפי מדבירים עבריינים. כולנו דורשים מבעלי המקצוע לצאת צדיקים, אבל במציאות הישראלית קשה לצדיקים להתפרנס, והמדינה לא עוזרת להם.
אם יש לקח שהאזרח הסביר יכול להפיק מהאירועים האחרונים, זה שהוא צריך לקבל אחריות גם בתחומים שבהם מערכות ממשלתיות וציבוריות אמורות לפקח ולדאוג לשלומו. מתברר שבין העבודה, גידול הילדים, ניהול משק-הבית ואין סוף המטלות שהישראלי הממוצע מתרוצץ מסביב לשעון כדי לעמוד בהן - הוא גם צריך למצוא את הזמן ולגייס את הידע כדי לוודא שהמדביר לא מרעיל אותו, שצנרת הגז מתוחזקת היטב, ושהמרפסת לא עומדת לקרוס בכל רגע.
הדרישה הזו, להשגיח ולבדוק כל הזמן, היא לא רק גזירה שהציבור מתקשה לעמוד בה - היא גם מקוממת. מדובר בעוד העברת אחריות מהמערכות הציבוריות אל גבם השחוח של האזרחים המותשים והמרוששים: אלה שצריכים להשקיע כסף ברפואה פרטית כי המערכת הציבורית קורסת; לממן שיעורים פרטיים כדי לחפות על מחדלי מערכת החינוך; ולהחזיק מכונית פרטית כי התחבורה הציבורית לא מספקת את הסחורה.
מנכ"ל המשרד להגנת הסביבה, דוד לפלר, שנכנס לתפקידו לפני מספר חודשים, נשמע בשבוע שעבר מעט המום ממה שהתחוור לו על הנעשה בעולם ההדברה. תחום שקיימות בו פרצות בגודל שדרכן יכול לחדור עדר פילים: חומרי-הדברה מסוכנים שנאסרו בשנים האחרונות לשימוש בסביבה הביתית, ניתנים להשגה בכל מקום ועל-ידי כל אחד, משום שהם מותרים לשימוש וטרינרי או חקלאי. מדבירים רבים מרססים מוצרים זרחניים אורגניים רעילים במטבח, בחדרי הילדים ובחדרי-השינה.
במקרי קיצון זה מסתיים בהרעלה קטלנית ומיידית, בשגרה זה גורם להרעלה כרונית - כזו שמסבה נזקים בריאותיים מצטברים וארוכי-טווח. החציצה בין השימוש החיצוני לביתי היא וירטואלית ונפרצת מדי יום בבתים רבים. ההנחה שהשימוש ברעלים ייעשה אך ורק בהתאם להנחיות אינה עומדת במבחן המציאות. בנסיבות האלה, יש צורך דחוף לבחון מחדש את עצם ההיתר להשתמש בישראל בחומרי-הדברה מסוימים.
מומחים לבריאות הציבור אמרו בסוף השבוע כי כאשר מאשרים חומר לשימוש, מוכרחים להביא בחשבון שיתממש "התרחיש הגרוע ביותר" (worst case scenario). ובכן, התרחיש הגרוע ביותר כבר מאחורינו; עכשיו הזמן למנוע את האסון הבא.