אין כרגע שר בממשלה שמאכזב אותי יותר משר התקשורת, גלעד ארדן. נכון, אין בפניו משימות מפלצתיות כמו בפני יאיר לפיד שנדרש לשמור על כלכלת ישראל ובמקביל גם על כיסי האזרחים המתרוקנים; או אורי אריאל, שכבר צוטט (בצחוק, בצחוק) שאם לא יצליח להוריד את מחירי הדירות יתלו אותו (מעניין שזה הצחיק רק אותו).
אמנם, גם לארדן יש משימות גדולות וכפי שהוכיח קודמו בתפקיד, משה כחלון, משרד התקשורת הוא מקום נפלא להתחיל בו מהפכות. אבל אותי ארדן מאכזב כי אין לו בשלב זה מספיק ראייה היסטורית וחושי המונים להבין שאם לא יבצע את המשימה הכי פשוטה העומדת לפניו, אף אחד לא יסלח לו על ההחמצה.
והמשימה מוגדרת כך: לבטל, סופית ובלי הנד עפעף, את אגרת רשות השידור.
ארדן הרי אינו שר עייף שבא "לדפוק קדנציה" וללכת הביתה. האיש הוא אחד הריכוזים הגדולים במזרח התיכון של אמביציה ורצון להוכיח. הוא חולם שנזכור לו את הקדנציה הזו, כשר תקשורת, בדרכו למעלה, מי יודע כמה גבוה. והנה, החיים תמיד מחייכים אל מי שרוצה מהם יותר, עומדת לפניו הזדמנות בלי חוזרת, מבהיקה בגדולתה, שאינה מתפשרת על פשרה, אלא דורשת הכרעה בינארית - אחת או אפס.
אלא שארדן מתעקש על חצי, אולי שליש. הוא רוצה, באמת רוצה, להפחית את גובה אגרת רשות השידור, אבל לא מוכן לבטלה. על הדרך הוא מתעלם ממציאות שבה רשות השידור שולחת מכתבי תשלום של אגרה מופחתת ל-470 אלף בתי אב - ורק 15 אלף נענים ומשלמים. הוא מתעלם מהתיעוב העמוק, הבלתי הפיך, של רוב הציבור כלפי רשות השידור. הוא מתעלם, בינתיים, מאחריותו ההיסטורית כשר בכיר לקחת החלטה אמיצה ולבטל טמטום מנגנוני מתמשך שאיש אינו רוצה בו עוד.
אין כאן שום דרך ביניים, צריך להחליט וזהו. כך שאם ארדן מתעקש על אגרה, גם כזו הגובה שקל אחד בלבד בשנה, הוא מבטיח למעשה שנזכור אותו - אך לא לטובה.