אם נרצה אי-פעם בשידור ציבורי חופשי וראוי - אין ברירה, אלא לשלם את האגרה. אפשר להבין את הקולות שהולכים ומתגברים ללא הפסקה וקוראים לבטל את תשלום האגרה. טור רודף סטטוס, רודף מאמר, והכותבים קוראים לשר התקשורת גלעד ארדן לעשות מעשה - ולהביא אחת ולתמיד לסיומו של המס שכה מעיק על הציבור.
זה נכון, אין היום תמורה לאגרה. רשות השידור כמעט ואינה מתפקדת, ודאי שלא הערוץ הראשון. מאות מיליוני שקלים מושקעים בשנה בעבור שידור ציבורי הגון וחופשי, אך לציבור אין בו אמון. הרייטינג בפריים-טיים לא מצליח לגרד אפילו את ה-4%, ומה שקורה על המסך הוא עוד סביר לעומת מה שקורה במסדרונות. מנכ"ל שמתקוטט עם יושב ראש, חברי מליאה שיוצאים אלה מול אלה, ורק היום (א') יצא דוח שפירט את שורת הכשלים שהביאו את ערוץ 1 לא לסקר כראוי את הסופה הקשה של דצמבר 2013. בתווך ישנם 1,700 עובדים ממורמרים שעושים את המיטב, למרות שהרפורמה לה ייחלו כדי שיוכלו לפרוש בנוחות לביתם, נגנזה.
אם כך, מדוע בכל זאת נכון לשלם את האגרה? בגלל האלטרנטיבות. ראשית, יש להבהיר: אין דבר שהשר ארדן רוצה לעשות יותר מאשר לבטל את האגרה. אין דבר שיקנה לו יותר יוקרה ואהדה ציבורית. במנדט שנתן לוועדת לנדס, אחת המשימות העיקריות הייתה - למצוא חלופות לתקצוב רשות השידור. ועם זאת, גם ארדן יודע שבמצב הנוכחי - אם רוצים שירות ציבורי ולא נמצאה דרך אחרת לתקצב אותו - אין מקום לביטול האגרה.
אסור לוותר על האגרה
כיום, כבר הולך ומסתמן, ימשיך להיות שידור ציבורי בישראל. כולם בעדו - היוצרים, שוק התקשורת וגם הציבור. הוא יכלול את רשות השידור כפי שהיא היום ואת הטלוויזיה החינוכית בגוף אחד (גלי צה"ל לא בתמונה), והוא יקום לצד רשות השידור כפי שהיא היום כמנהלת עצמאית, שאט אט תחליף את רשות השידור שתדעך. הגוף שיקום אמור להיות רזה הרבה יותר ולכלול מאות בודדות של עובדים. כך, יהיה קל יותר לתקצב אותו.
בפני ועדת לנדס עומדות כיום שלוש אופציות מרכזיות לתקצוב השידור הציבורי החדש, והן מבוססות על הנהוג בעולם. אפשרות ראשונה היא תקצוב של האוצר. בדיוק כמו שהמדינה מממנת מוסדות תרבות ומוסדות חינוך, כך היא יכולה להעביר מדי שנה תקציב קבוע לרשות השידור שבעזרתו היא תהיה חייבת להתקיים. אם רוצים לבחור בדרך זו, צריך לזכור שהתלות בין המדינה וגוף השידור - תלות בעייתית ואסורה - רק תגדל. על מנת שזה יקרה, צריך לעטוף את המהלך בהרבה מאוד חוקים ומגבלות, וההנחה היא שהדרג הפוליטי יתקשה להתרצות להם.
אפשרות אחרת היא הפרסום. גופי שידור ציבוריים בעולם, ובהם גם בבריטניה, מתפרנסים באופן כזה או אחר מפרסום. בישראל, הפרסום ברדיו מכניס לרשות השידור בין 80-90 מיליון שקל. ההנחה היא כשהגוף הציבורי יהיה יעיל ורזה יותר הסכומים האלה רק יגדלו ויספיקו לכיסוי ההוצאות. גם האפשרות להרחיב את דרכי הפרסום בערוץ 1 נשקלת. הסכנה כאן, היא בהריסת מטרתה העיקרית של רשות השידור - להקים גוף שידור שיהיה מנותק מהשפעות מסחריות של בעלי הון, כמו המתחרים בערוצים 2 ו-10.
מה שמביא אותנו לאופציה השלישית: מאז שנכנס לתפקיד ארדן נלחם באגרה ובאופן גבייתה. הוא מבקש להפחיתה ומאז ראשית השנה הזו, הוא אסר על העברת תיקי חייבים למשרדי עורכי דין. על-פי הערכה, הוא מבקש ליצור תמהיל בין העברה תקציבית של האוצר ובין הגברת דרכי הפרסום, באופן שלא יפגע בשוק הפרסום השברירי גם כך.
אך למרות שזה לא פופולארי ועשוי לגרור תגובות קשות, אסור לארדן לוותר על האגרה. רק כך יובטח החופש האמתי של השידור הציבורי. על ארדן לדאוג שלאגרה הזו תהיה תמורה אמתית, ולא מן הנמנע שזה בדיוק מה שהוא עושה כעת בוועדת לנדס. עליו גם לוודא שהפוליטיקאים יוגבלו בדרכי השליטה שלהם במינויים ברשות השידור.
כאן, זה כבר נשאר בידיים שלנו הציבור - עלינו לשלם את האגרה ולהפוך לראשונה זה עשרות שנים גאים בכך שאנחנו בעלי מניות בגוף שידור ציבורי, חופשי ומועיל. כי אם לא נשלם אגרה, אז בכלל לא יהיה לנו אכפת.