החלטת שופטת בית המשפט המחוזי מרכז, שירה בן-שלמה, להיעתר לבקשת יזמי הנדל"ן החשודים במתן שוחד, בהם מנור גינדי ואורי לוי, ולאסור על כלי התקשורת לפרסם תמונות שלהם כשהם אזוקים ומוקפים בשוטרים חמושים, היא החלטה נכונה וצודקת. עד כדי כך שראוי היה כי תהפוך לנורמה כללית ולחוק מדינה.
פרט למקרים נדירים, לפרסום תמונות של חשודים בפלילים בסיטואציות משפילות כגון אלה, להבדיל מפרסום תמונות לא פוגעניות שלהם תוך דיווח על דבר מעצרם, אין ערך עיתונאי או ציבורי. תכליתו היא השגת רייטינג וסיפוק יצר המציצנות של הציבור הרחב.
מנגד, הפגיעה בכבוד החשוד, בשמו הטוב, בחבריו ובבני משפחתו במקרים כאלה היא גדולה מאוד, כואבת, בלתי נסבלת וכמעט בלתי הפיכה.
נציין ונזכיר שוב כי אדם שחשוד בפלילים הוא עדיין בחזקת חף מפשע. יתרה מזאת, הוא עדיין לא הועמד לדין, וטרם קיבל את יומו ואפילו לא את שעתו בבית המשפט. לעיתים הוא נשלף מביתו לחדרי החקירות עם עלות השחר או מאוחר בלילה, ובשלבים הראשונים של המעצר אינו יודע מה הן הראיות נגדו. לפעמים הוא אפילו אינו מיוצג על-ידי עורך דין.
העקרונות הכלליים המחייבים את אי-פרסום התמונות המשפילות כבר קיימים במערכת הנורמטיבית הישראלית. לדוגמה, חוק הגנת הפרטיות קובע כי "לא יפגע אדם בפרטיות של זולתו ללא הסכמתו", תוך שהוא מציין כי פגיעה בפרטיות היא בין השאר "פרסום תצלומו של אדם ברבים בנסיבות שבהן עלול הפרסום להשפילו או לבזותו".
כמו כן, בחוק בתי המשפט נאמר כי "בית המשפט רשאי לאסור את פרסום שמו של חשוד שטרם הוגש נגדו כתב אישום או פרט אחר מפרטי החקירה, אם ראה כי הדבר עלול לגרום לחשוד נזק חמור, ובית המשפט סבר כי יש להעדיף את מניעת הנזק על פני העניין הציבורי שבפרסום".
עם זאת, החוקים הללו אינם נאכפים בדרך-כלל כאשר מדובר בפרסום תמונות משפילות של עצורים וחשודים. בתי המשפט נוטים להעדיף את עיקרון פומביות הדיון ומאפשרים לפרסמן ברבים.
לכן, ראוי לעגן את האיסור על פרסום תמונות משפילות של חשודים ועצורים בחוק ספציפי ונפרד. גם ניתוח חוקתי של הסוגייה מצדיק את הדבר. שהרי ברור שפגיעה בכבודו של אדם החשוד בפלילים בדרך של פרסום תמונות משפילות שלו מאולמות הארכת המעצר, היא גדולה מאוד ובלתי מידתית כאשר מעמידים אותה מול אינטרסים אחרים.
כאויבי הציבור וכאחרוני הפושעים
וכך כתבו אתמול (ג') נשותיהם של יזמי הנדל"ן לכלי התקשורת ולבית המשפט בבקשתן שלא לפרסם את התמונות המשפילות של יקיריהן. "אתמול בשעות הבוקר המוקדמות התעוררנו לדפיקות בדלת של שוטרים מצוידים בצו מעצר ובצו חיפוש. בעלינו, שמעולם לא היו מעורבים בכל עניין משטרתי מכל סוג, הובלו לניידת המשטרה.
"בעלינו הובלו בצעידה ארוכה ומשפילה מחניית בית המשפט כשהם אזוקים בידיהם וברגליהם, כאויבי הציבור וכאחרוני הפושעים, בליווי שוטרים האוחזים בכלי נשק - במסדרונות בית המשפט, כשמצלמות הטלוויזיה, העיתונות וכלי התקשורת האחרים מסקרים את צעידתם אחד אחר השני, בחוסר אונים ובפנים מושפלות".
לדבריהן, "כבני אדם וכהורים לילדים וכבני משפחה, אנא, הימנעו מפרסום תמונות פוגעניות ומבזות שערכן העיתונאי מועט אם קיים בכלל, ואשר מרגע פרסומן יגרמו פצעים לנפשות ילדינו ה'קטנים". אכן, מילים כדורבנות.
עיקרון פומביות הדיון וזכות הציבור לדעת הם חשובים מאוד, אבל גם העקרונות הללו אינם מוחלטים, ויש לאזן אותם מול עקרונות היסוד במשפט, הדוגלים בהגנה על כבוד האדם ופרטיותו.
נכון, התקשורת חייבת לדווח על פרשיות שוחד ושחיתות, על מעצרים של חשודים, ואף לפרסם את תמונותיהם ושמותיהם, וזכותו של הציבור לקבל מידע ולהיחשף לדברים. אבל זכות הציבור לדעת אינה כוללת מראות של אדם שנשלף זה עתה מביתו ומחייו הנורמטיביים, כמו במקרה של יזמי הנדל"ן, וטרם קיבל אפשרות להגן על עצמו, כשהוא מובל "מרוח בזפת ובנוצות" במסדרונות חדרי המעצר ובתי המשפט.
מריחת אדם בזפת וכיסויו בנוצות הייתה צורת ענישה מקובלת כ"אכיפת צדק" בתקופה הפיאודלית החשוכה באירופה; ומוטב שתישאר שייכת לאותה תקופה.