חוויות הילדות המשמעותיות ביותר של גולן יאירי הן אלה שעבר עם אביו במושב נורדיה הסמוך לנתניה, שם נולד וגדל. ליאירי, 46, בן הזקונים של שמעון ז"ל ושל כרמלה, שעדיין מתגוררת במושב, הייתה מסורת לבחור יחד עם אביו בכל פעם בפרויקט חדש ולנסות ולהוציא אותו לפועל. בין אם מדובר היה בבנייה של מכונית קארטינג או של אח לסלון הבית, ובין אם הפרויקט צלח או נכשל - יאירי מגדיר זאת כיום כ"חוויה יותר חזקה ועמוקה מכל חוויות בית הספר והלימודים האקדמיים שלי. התחושה של לדמיין משהו, לחלום אותו, להצליח להגיע אליו וליהנות מהדרך - מלווה אותי לאורך כל מה שעשיתי בחיים".
"היום ברור לי", הוא ממשיך, "שזה דבר לא שגרתי, בוודאי לא בחיים שלנו שהם יותר אינטנסיביים ממה שהיו בעבר. שני בני הזוג עושים קריירה ונמצאים במקום שבו אין כמעט זמן, והדבר הכי חשוב בחיים שלנו לרוב נעלם".
"הדבר הכי חשוב בחיים", שעליו מדבר יאירי הוא זמן איכות עם המשפחה - בדיוק מה שהיה חסר לו ב-25 השנים האחרונות. יאירי, סגן אלוף במיל', השתחרר לפני כשנה מהצבא לאחר קריירה אינטנסיבית שבמהלכה שימש כמפקד 669, יחידת הפינוי והחילוץ של חיל האוויר, וכמייסד וכמנהל בית הספר למנהיגות של חיל האוויר.
תובנות שצבר במשך שנותיו כמפקד, בשילוב "הדילמה של קריירה-משפחה שליוותה אותי בצבא, ההבנה שלחוויות עם אבא יש ערך עצום, הנטייה שלי לעולם החינוך והאהבה לטבע", הביאו אותו להקים לאחרונה את ליבה - בית ספר חווייתי למשפחות, ששואף להקנות למשפחות חוויות מהסוג שלא שוכחים כל-כך מהר.
"הרעיון הראשוני תפס אותי בצבא ודגר לי בראש הרבה זמן", הוא מספר. "כשהשתחררתי הרגשתי שזה מה שאני רוצה לעשות ושיש לי מסר, שאני מאוד מאמין בו, של החיזוק המשפחתי ושל הדברים הקטנים והאיכותיים שעושים את כל ההבדל".
באילו דרכים הוא מעביר את המסר הזה? למשל על-ידי קשירת עיניים לכל בני המשפחה פרט לאחד, כך שכולם ייאלצו לסמוך על כישרון ההובלה שלו; כל משפחה תתבקש לדדות יחד, בתיאום מרבי, על קביים גדולים ומשותפים, לפתור כתב חידה וגם לשתף את המשפוחה בחלום אישי ("לשמוע את הילד שלך אומר מה החלום שלו זאת סיטואציה מקסימה"). וברוח צה"ל, אי-אפשר בלי קצת ערכים: יאירי מבקש מכל משפחה לזקק ערכים משותפים. "בארגונים זה מוכר וידוע, אבל מהם הערכים המשותפים של משפחה? אם זה קשה, אני נותן להם ים של ערכים והם צריכים לבחור כמה".
התקווה של יאירי היא שהמשתתפים יאמצו את התובנות לחיי השגרה. "בסוף הפעילות אני עושה סיכום ושואל כל אחד: מה נגע לך בלב ואיזה דבר פרקטי אחד אתה בוחר לקחת ליומיום. על השאלה האחרונה קשה יותר לאנשים לענות, אבל עצם העובדה שהיא נשאלה מותירה אותם עם המחשבה על כך. אני חושב שהפעילות נוגעת באנשים בצורה כזו או אחרת, אבל כולם לוקחים ממנה משהו".
כל משפחה והמסע שלה
בית הספר החווייתי פועל על התפר שבין חוויה ללמידה ומציע פעילויות למשפחות גרעיניות מכל הסוגים, כולל הורים גרושים, חד-הוריים וכולי, וגם סבים וסבתות עם הנכדים (הפעילות אפקטיבית בעיקר מגילאי שש). אפשר לעבור פעילות שאורכה ארבע-חמש שעות בדרגת קושי קלה, שמתקיימת בדרך כלל ביער בן שמן (תמורת 900 שקלים), או לבחור בלילה לבן של פעילות, משקיעה עד זריחה (1,800 שקלים). אפשר גם לאתגר את החמולה ולצאת למסע של שלושה ימים, כולל לינה בשטח.
"הרעיון הוא לחבר תוכן לרמת אתגר שכל משפחה בוחרת, מקלה ועד אקסטרים", כך יאירי, שמדגיש כי לא מדובר בתוכנית טיפולית ושהוא גם לא מתעניין בצרותיה של המשפחה או בשעה שבה ההורים חוזרים מהעבודה. "התובנות והערך המוסף שאני רוצה שהמשפחה תאסוף מהתוכנית נבנו מראש והפעילויות מכוונות לזה", הוא אומר.
במשך שנה עבד יאירי על תכני התוכנית, בין היתר שלושה חודשים במסגרת חממת ה-HUB בתל אביב, בניהול יורם לביא, המהווה מאיץ לסטארט-אפים המתמקדים בעסקים חברתיים. "אני מתחבר להגדרה שלעסק חברתי יש שתי שורות רווח: עסקית וחברתית", אומר יאירי. "אתה רוצה להתקיים כעסק, אבל אתה רוצה גם לתרום משהו לחברה ולא רק מחפש למקסם את הרווחים".
השלב הבא היה בניית מודל תוכן למיזם, שבמסגרתו החליט "באילו ערכים אני רוצה לגעת, באיזו דרך ובאיזו צורה". התוצאה שגובשה היא מודל בן שישה יסודות: אהבה, לכידות, הצלחה, הנאה, חלומות ועקרון הבחירה. "כל יסוד מכיל הרבה תובנות ומודלים - כולם קיימים ונחקרו ואני לא המצאתי אותם", כך יאירי, שתרגם את התובנות לתחנות שאותן עוברת כל משפחה ועושה זאת לבדה, ובאופן אינטימי.
בתחנה הנוגעת לעקרון הבחירה, למשל, יאירי מבקש להעביר את המסר שלפיו "אנחנו כותבים את הסרט של החיים שלנו. אנחנו לא תמיד יכולים לשלוט בכל האירועים שקורים לנו, אבל אנחנו יכולים לשלוט בתגובה שלנו". בני המשפחה מקבלים סיטואציות שונות וכל אחד בוחר איך להגיב עליהן. בכל החלטה מופנה כל אחד לעץ אחר ביער, והעלילה מתגלגלת בהתאם לתגובות. "בסופו של דבר, מגיעים לתוצאה סופית: הלכתי לישון שמח ושלם עם עצמי, או עצבני וכועס. אין דברי הסבר וכל אחד מסיק את המסקנות. חלק מהמשתתפים, אגב, מבקשים באמצע להתחרט על החלטות מסוימות, לחזור אחורה ולהגיב אחרת".
בתחנה אחרת, למשל, מתבקש כל משתתף לבחור קלף שבאמצעותו הוא יכול לומר מה הוא אוהב בכל אחד מבני המשפחה. "הרעיון הוא לחוות את העוצמה של פרגון למישהו שנמצא לנו מול העיניים. זה מצב שבו אני יודע שאני אוהב אצלך משהו מסוים, אבל לא מצאתי רגע אחד לעצור ולהגיד לך את זה".
- איך מגיבים לכך מתבגרים? לא מספיק שההורים גררו אותם לחיק הטבע בסוף השבוע, הם גם נדרשים להביע אהבה בקול רם.
"עד כה, דווקא אצל מתבגרים ראיתי שהעוצמה הייתה הכי גדולה. הקלפים עזרו להם לדבר וזה תרגיל מאוד חזק עבור רוב המשפחות שעשו אותו. יש משהו מאוד נעים בלשבת במרכז ולשמוע מהמשפחה שלך דברים שהם אוהבים אצלך. זה לא קורה לנו הרבה ביומיום. יש אבא שאמר שהוא שמע מהבן שלו דברים שלא שמע בחיים ומבחינתי זה היה שווה את הכול".
- מה הציפייה שלך, שאחר כך הם יעשו את זה פעם בשבוע?
"לא, אני משאיר את זה להם. אני חושב שבתוך כמה שעות אנשים לא ישתנו ויהפכו למשהו אחר, אבל אם מישהו חווה את התחושה הנעימה של פרגון, וזה יעלה לו בראש שבוע או חודש אחר כך, בקרב המשפחה או החברים, והוא יגיד מילה טובה כי הוא זכר איזה כיף זה עשה לו, זו מבחינתי המטרה. ואם מישהו יזכור את הטיול בין העצים ואת ההבנה שהתגובה תלויה רק בו, זה בעיניי שינוי גדול".
לאחר ההקמה מונה יאירי למפקד הראשון של בית הספר, תפקיד שבו שימש עד שנת 2012. עיקר גאוותו הוא הדגש שנותן בית הספר על הפיתוח האישי. "פיתחנו קורס ייחודי שעסק בפיתוח העצמי - המודעות לאופן שבו אני חי, מתפקד ומגיב, ומה מניע אותי, לפני שאני בודק איך אני מניע אחרים. איפה המוטיבציה שלי, איפה התשוקה, למה אני בכלל נמצא פה".
- קשה מאוד לעשות את מה שאוהבים במערכות גדולות, בטח בצבא. לא חששתם שזה יצוף מעל פני השטח?
"חלק מהוויכוחים שהיו לפני פתיחת הקורס אכן עסקו בשאלה אם אנחנו לא תוקעים לעצמנו גול עצמי. אבל חיל האוויר היה מספיק אמיץ כדי לעשות את זה, ועם השנים זה הפך לאחד הכלים המשמעותיים לחיזוק המוטיבציה להמשך השירות. אנשים אמרו שזה שינה להם את החיים, גם ביחסים עם המשפחה. גם בית הספר למשפחות הוא חלק מההוויה הזאת; הבנתי עד כמה אנשים צמאים לעסוק בעצמם ובאופן שבו הם מתנהלים בעולם, ואילו מהפכות הם יכולים לעשות בעקבות זאת בחיים שלהם".
הכתבה המלאה - במגזין G