לכאורה אין כל קשר בין השניים. "מעריב" הוא גוף פרטי מיסודו, רשות השידור היא ציבורית. זירות התחרות של שני הגופים אחרות, מקור הכסף הוא אחר, המבנה והמטרה הקיומית שונים לחלוטין.
גם סיבות המשבר אינן אותן סיבות. מעטים מוצאים קשר בין גסיסתו האטית של מאובן השידור הציבורי הוותיק, ובין מותה הפתאומי, למרות הכל, של חיית הפרינט שעד לא מזמן עדיין נשכה. אך כששני כלי תקשורת שמעסיקים כה רבים, במדינה כה קטנה, מקבלים מועד פטירה בו-זמנית - אי אפשר שלא לקרוא לזה "גל".
אם נתעלם לרגע מהשמות, הפנים, מקבלי ההחלטות, הוועדות והתהליכים, ונביט במבט עילי, רוחות דומות של שינוי חרשו את פני שני המוסדות.
תהליכים בינלאומיים סחפו את כלי התקשורת במערב כולו והגיעו גם לישראל, ואף לא באיחור. ממש כשם שבארצות הברית וברחבי אירופה התייצבה הטכנולוגיה בפתח, דרשה תוכן חינמי ואפשרה את צריכתו בכל מקום ובכל עת, כך קרה גם פה.
היא הגיעה ולצדה קפיטליזם מסחרר שביטל הגמוניות - פוליטיות, עסקיות ותקשורתיות - בזו אחר זו. בעלי האחיזה הברורה בשוקי התקשורת נאלצו לפנות מקום לתחרות עיקשת בעלת היגיון חדש משלה. עיתונים מודפסים הצטופפו לצד אתרים מעודכנים, שידור ציבורי פינה מקום לתוכן שזלג וזרם מכל חרך אפשרי.
מאות כלי תקשורת נסגרו בזה אחר זה בעשור האחרון, והקצב גבר כשפקדו את העולם משברים כלכליים עולמיים.
אך למה דווקא עכשיו, בישראל 2014, אנחנו מתעוררים למציאות עגומה של למעלה מ-2,000 אנשי ענף המאבדים את מקום עבודתם? ובכן, לשוק הישראלי יש קצב ומאפיינים משלו. אפשר לקרוא להם תרבותיים-חברתיים ואפשר לראות אותם היטב בסיפורו של "מעריב" כמו גם בסיפורה של רשות השידור.
הציבור אדיש ולכן הציבור לא משלם
ראשית, זו הגאווה.
גם "מעריב" וגם רשות השידור היו בעבר מובילות שוק שלא הבחינו בזמן שהכתר מחליק מראשן. וכשאובדן ההובלה התרחש - "מעריב" ל"ידיעות אחרונות", ערוץ 1 לערוץ המסחרי החדש - האמינו המנהלים הזחוחים שזה רק זמני ושזה יעבור. הגן הישראלי של "אני ואפסי עוד" לא הניח לבעלים - ולא משנה אם מכוח הכסף או מכוח השלטון - לבחור דרך אחרת, הגונה, להוביל בה את שני הגופים, והם נערכו למלחמות אבודות מראש, מתעלמים משינויי התקופה, מהלכות השוק.
אחר כך באה היוהרה, ששלחה אנשים מהסיבות הלא נכונות לנהל גופי תקשורת. ברשות השידור כדי להתקדם אישית ולקדם פוליטיקאים, ב"מעריב" כדי להתקדם עסקית ולקדם אינטרסים.
שני המקומות האלה שרדו הרבה יותר מגופי תקשורת אחרים במצבם הכלכלי, ולו רק בגלל שהסיבה העיקרית לקיומם חדלה להיות עשיית תקשורת. היוהרה הזו הוליכה את אלה שהאמינו שהם יצליחו במקום בו אחרים נכשלו.
הגאווה והיוהרה הולידו את ערלות הלב. קידוש "המותג" על פני עובדיו. החייאה מיותרת ובכל מחיר של זיכרונות מניצחונות עבר, על חשבון תנאים בסיסיים לאנשים שחותרים להישגי ההווה. העיקר שהבית יתקיים ולעזאזל מי שחי בו. פיטורים, קיצוצים, הלנת שכר, תנאי עבודה בלתי אפשריים, כל האמצעים היו כשרים. זו ההישרדות הישראלית, אולי היהודית, העיקשת והעיוורת. רק לא למות, ולא משנה איך חיים.
אך מעל לכל אלה, מאחורי השבר הגדול, עומדת האדישות. ולא רק של מקבלי ההחלטות, אלא של הציבור. הוא הפנה עורף למי שהיו משרתיו הגדולים ביותר. אלה ששכר עמלם הוא בשינוי המציאות שאנו חיים בה. הציבור הישראלי שהתרגל לבוז לעיתונות, גם אינו יודע לכמת אותה, ולכן מתקשה לשלם עבורה.
הוא מתרכז לגודל השקל כשהוא מבקש לקבל שירות, ובעוד עלות חוטי הסמארטפון ברורה, קשה להבין את מחירם של צינורות המידע - בין אם באגרה ובין אם בדמי מנוי. ואם הגאווה, היוהרה והלב הערל לא הצילו את עובדי "מעריב" ורשות השידור קודם לכן, האדישות הציבורית לא תציל אותם עכשיו.