אין חידוש מהותי בהנחה הבסיסית שהכול סובב סביב הכסף, ודאי לא לקוראי עיתון כמו זה. ועדיין, בית המשפט המחוזי בירושלים קיבל השבוע החלטה שאיששה בדיוק עיקרון זה, שלעתים אנחנו עדיין מקווים להאמין שלא דבק בהכרח כל חלקה אפשרית. שש הצעות הועברו לנאמן רו"ח חן ברדיצ'ב לרכישת העיתון "מקור ראשון". חלק מההצעות ביקשו לעצמן את העיתון הדתי-ציוני לבדו, חלקן דיברו על כריכה של אתר האינטרנט nrg יחד אתו, ומיעוטן רצו גם את העיתון הוותיק "מעריב".
חמש הצעות היו ריאליות, עד כמה שאפשר להיות ריאלי בשוק התקשורת הישראלי מוכה התזוזות. לא בכדי אמר עורך הדין של החברות, שלום גולדבלט, בראיון שנתן בסוף השבוע שעבר ל"גלובס", כי עסקה בעלת היגיון כלכלי בשוק התקשורת, היא עסקה שבה משלמים למישהו שיקנה את העיתון, ולא ההיפך. הצעה אחת בלבד - זו של שלדון אדלסון - נעדרה כל יסוד כלכלי בסיסי. בעוד שיתר ההצעות לא עלו על 4 מיליון שקל, "ישראל היום" הציע 12.5 מיליון שקל בעבור "מקור ראשון" ו-nrg.
לברדיצ'ב, כמנהגם של נאמנים, זה לא הפריע. הוא היה מוכן לסגור את העסקה מיד. רק איתות מכיוונו של אלי עזור, לפיו הוא מוכן להתמחרות, הוביל אותו לסיבוב נוסף של בדיקת מחירים. עזור הסכים לשלם 13.5 מיליון שקל, אך כשאנשיו של אדלסון שמו על השולחן פתק ובו המחיר הבלתי נתפס 14 מיליון שקל, פסקה ההתמחרות וההמלצה הוגשה לבית המשפט.
שופט בית המשפט המחוזי, דוד מינץ, נדמה היה לנוכחים בדיון, נע בחוסר נוחות. אדלסון לא היה מוכן רק לשלם את המחיר הגבוה ביותר - גם ההתחייבויות שלו כלפי העובדים היו מרחיקות לכת לעומת כל יריביו בהתמודדות. הוא שאל שוב ושוב אם אין התנגדויות, וכשכאלה לא הגיעו קיבל את ההמלצה ותלה אותה באישור הממונה על ההגבלים העסקיים.
לא למדנו מגאידמק ומלאודר
נכון, כשמדברים על חברה המצויה תחת הקפאה, הזרמה כספית מהותית אמורה להיות התנאי הבסיסי להצלתה. אך משעה שמדובר בגוף תקשורת, בעל אוריינטציה אידיאולוגית וערכית כה ברורה, האם יש להציב רק את הכסף על לשון המאזניים? גם אם האוריינטציה הברורה של "ישראל היום" והיריבויות הפוליטיות הכה מפורסמות של העומד מעליו לא העלו סימני שאלה אצל השופט מינץ, אמורה הייתה ההצעה הכספית הכה מופרכת לזעוק לשמיים. אך השופט מינץ בחר להתעלם מהזעקה, ובאולמו גבר הכסף על הכל - על הערכים, על האג'נדה ואולי גם על חופש העיתונות, ימים יגידו.
יש דואליות רבה בשוק העיתונות, שלא לומר צביעות דקה. מצד אחד מפחדים מאדלסון ובזים לעיתונו, מצד שני, עמוק בלב כמהים שיבוא ויציל אותם ואת מקום עבודתם. אם לא הוא עצמו, אז בעל כיסים אינסופיים כמו שלו. ואכן, נראה שאדלסון נמצא רק בראשית הדרך, ולא מן הנמנע כי עם המעבר לרישיונות בשוק הטלוויזיה המסחרית, נמצא גם פיסות מעשייתו על מסכינו.
ולמה לא בעצם, שואלים עצמם עיתונאים החרדים לעתידם. הרי אימפריית התקשורת שאדלסון בונה פה נמצאת בתנופה, והמשכורות שהוא משלם לא רעות בהתאם. ובכן, לא אדלסון - ולא בגלל ראש הממשלה או הקו של עיתונו. לא, מפני שגם מי שנראה יציב מכולם, אך לא פועל משיקולים כלכליים רציונליים, מהווה את הסכנה הגדולה ביותר. מי שמובל על ידי אינטרסים ולא על ידי הרצון לראות רווחים, הוא בעל הפוטנציאל הגדול ביותר להתפוגג יום אחד ולהותיר את כולם תלויים באוויר. ראו את גאידמק, ראו את לאודר. ישועתו של שוק המדיה הישראלי לא תבוא לעולם, כל עוד הוא יסתמך על גחמותיהם של מיליארדרים. רק החיפוש הכן אחר רווח, באמצעות התוכן הראוי ביותר, הוא שיבטיח את קיומו, גם אם המחיר עשוי להיות כבד. כאמור, הכל זה כסף.