השעה היא רבע לתשע בערב. והספסל כבר תפוס. תל-אביב, רחוב דיזנגוף, אמצע השבוע, חסר בית מתכונן לשנת הלילה. אנשים חולפים על פניו בלי להביט בו. אולי הם אדישים. או אטומים. או מבוהלים. בעוד מספר שנים הם עלולים למצוא את עצמם על אותו ספסל, עטופים בשמיכות, בעיתונים ובקרטונים. זה קרוב הרבה יותר ממה שהם חושבים.
מבקר המדינה יוסף שפירא הניח השבוע דוח מפורט ומנומק, חריף ונוקב, לפתחה של ממשלת ישראל. ל-900 אלף אזרחים ואזרחיות, גברים וקשישים, נשים וטף, אין מה לאכול. בליל הסדר הם יישבו מול שולחן ריק. או שלא יחגגו כלל. או שיבלעו את גאוותם ויעמדו בתור למזון. אבל העוני אינו רק רעב. הוא לא רק בטן מקרקרת. עוני הוא תפיסת עולם. הוא החיים עצמם.
הזוג שלא יכול להביא עוד ילד לעולם מחשש להתרסקות כלכלית, זה עוני. הנערות שמוכרות את גופן בשביל כמה עשרות שקלים, זה עוני. המשפחה שמוכרת את הבית ועוברת לגור בשכירות כי אינה יכולה לעמוד בתשלום המשכנתא, זה עוני. איש ההיי-טק המפוטר שנאלץ לעבוד כשוטף כלים במזללה, זה עוני. והחקלאי שנקלע לחובות ותולה את עצמו מרוב בושה, זה עוני. עוני הוא מוות. איטי, מייסר, סופי.
עוני זה לחיות בפחד מתמיד. עוני זה לשרוד מיום ליום. עוני זה לשקוע בדלות חומרית ורגשית. עוני זה לא לגמור את החודש ובקושי להתחיל אותו. עוני זה לא לחלום אפילו על מכונית או דירה או טיול. עוני זה לחשב כל גרוש. זה לא לוותר על אף שקל. עוני זה ייאוש. עוני זה דיכאון. עוני זה גם להביט בעיניים כלות על אלה שיש להם, שיש להם הרבה, לפעמים הרבה מדי.
דוח המבקר צייר רק חצי ציור. החצי השני הוא העושר המופרז, הראוותני, מנקר העיניים, שממול. הוא הזחיחות של בעלי הג'יפים מהקוטג'ים. הוא עזות המצח של המיליונריות מהכיכר. במקביל לדוח המטלטל מתפרסמים חדשות לבקרים נתונים על שכרם של הבכירים והחזקים. אלה שגורפים לכיסם מיליוני שקלים מדי שנה. לא כולל מצנחי-זהב, פיצויים, אופציות ומניות. בלי בושה. בלי למצמץ. בלי להתנצל. כאן מתים עניים כי אין להם כסף לממן לעצמם ניתוח או טיפול הולם, ושם העשירים סובאים ורוכשים עד בלי די. ואלה שיש להם לא רואים את אלה שאין להם. או לא רוצים לראות. בסוף זה יתפוצץ לכולנו בפרצוף.
חברה שבה הפערים זועקים לשמיים היא חברה רקובה, מושחתת, ולא תהיה לה תקומה. האיראנים, הפלסטינים, הרוסים, הסינים, לא יהרסו את מדינת ישראל. את ישראל תהרוס השנאה. והתשתית לשנאה היא התסכול וחוסר האונים של העניים שנדחקים לפינה, אל החושך, לתוככי האפלה.
דוח המבקר הוא אות אזהרה. נורה אדומה מהבהבת. לאלה שיש להם. ולאלה שעוד מעט לא יהיה להם. ולאלה שכבר מזמן הרימו ידיים. האלימות בחברה שלנו לא נובעת רק מהכיבוש כפי שטוענים בצד שמאל של המפה. האלימות היא תוצר של לחץ כלכלי, חרדה, בהלה, קנאה ורעב, במיוחד רעב. האלימות מאכלת כל חלקה טובה. והשנאה מוחקת כל טיפת אנושיות ורסיס חמלה.