צמודות ומחוברות באזיקים זו לזו - כך סידר ראש הממשלה בנימין נתניהו לממשלתו לדון באותו יום (א') בשתי הצעות חוק: ביטול המשרד להגנת העורף והעברת הפעילות למשרד הביטחון; וחוק השידור הציבורי, סגירת רשות השידור, ביטול האגרה ורפורמה. מה קשור זה לזה? מה עניין שמיטה לתשמישי מיטה? מה הקשר בין הגנת העורף לערוץ 1? איך תלויה הצעה אחת בשנייה?
שתי תשובות אפשריות: ראש הממשלה ואנשיו חושבים שהציבור מטומטם, אדיש לדילים ולשטיקים שמבוצעים על חשבון כיסו וחייו - או שאי-האמון בתוך הליכוד כל-כך עמוק, עד שאף שר לא מאמין לחברו, וכולם לא מאמינים לעומד בראש. התשובה הנבחרת: גם וגם. גם מנותקים, גם לא מאמינים.
דילים הם עניין מובנה בפוליטיקה, נתניהו לא המציא את זה, הוא רק לוקח את זה על בטוח, כאילו ככה זה, כולם התרגלו, ואם לא - אז הם עוד יתרגלו. לכן, הוא מרשה לעצמו לעשות את זה מהמקפצה. בלי היסוס ובלי אלגנטיות, אפילו בלי מינימום נימוס או רושם שהוא כאילו נוהג בשיקול-דעת וכאילו מכבד את בוחריו.
התוצאה צפויה. "בפעם הזו, לרפורמה הזו יש סיכוי גדול שתכנס למסלול ביצוע", כתבנו פה ב-5.3 לקראת פרסום דוח ועדת לנדס בעניין רשות השידור. לא בגלל שהיא הכי טובה, הכי יעילה, הכי זולה או הכי אפשרית, ולא בגלל שממשלה זו מוכנה להיפרד מהבוננזה הפוליטית שמתקיימת בערוץ הראשון. סיכוי המימוש גדול בגלל המלחמה הקולנית, ריב הסמכויות, האגו והכסף, בין משה (בוגי) יעלון, שר הביטחון, וגלעד ארדן, שר התקשורת והגנת העורף. כבר אז שרטטנו את הפתרון העקום שמתבשל: נתניהו ייתן ליעלון את העורף, ובתמורה ייתן לארדן את הרפורמה ברשות השידור.
כך היה. לפני כשבועיים הודיע ארדן, על-פי סיכום מראש, שהוא מתפטר מהמשרד להגנת העורף, צייר עצמו בכותרות ובראיונות גם כדון קישוט אמיץ ("תקציב הגנת העורף היה פח הזבל של משרד הביטחון") וגם כשר נדיב וחכם ("מצב העורף חשוב לי מכיפופי ידיים"). יעלון, גם על-פי סיכום מראש, אפשר לו לרדת מהסולם והכין עצמו להשתלטות.
אפשר ששתי ההצעות טובות, אפשר שלא, אפשר שאחת כן והשנייה לא. הבעיה היא שמערכת שיקול-הדעת וקבלת ההחלטות פשטה רגל. לא קיימת. יש רק דילים אישיים. ואף אחד אפילו לא מתבייש בזה.