המבקרים במוזיאון ישראל בירושלים בימים אלה נחשפים למראה נדיר: יותר מ-20 גברים משוטטים באוויר, כשהם מאזנים את גופם על מוטות במבוק הקלועים זה בזה, במבנה אוורירי ההולך ומיתמר כלפי מעלה. המראה מגובה פני הקרקע נראה כמעט כאוטי, ולנגד עיני הצופים נטוות ומתרקמות שכבות נוספות בקן-הציפורים האנושי הזה.
"הם נראים כמחוללים באוויר", אומר בהתפעלות בלתי מוסתרת מנכ"ל המוזיאון, ג'יימס סניידר, האחראי העיקרי למיצב החווייתי "ביג במבו" שייפתח לקהל בחודש יוני. "הם עובדים לצלילי מוזיקת היפ-הופ ונראה כאילו הם נעים לפי הקצב, בתואם מעורר התפעלות, כשהמבנה מטפס לגובה ופתאום מתגלים בתוכו שבילים, חדרים ועליות".
המונחים המזכירים משהו מתיאור של הלב האנושי אינם מקריים. סניידר הוא רב-אמן בניסוח מתוחכם, מדויק וציורי, המשמש אותו (באנגלית בלבד), כדובר רהוט ורב כריזמה של המוזיאון. כושר הביטוי שלו הוא כלי ראשון במעלה בעבודת הניהול, בגיוס תמיכה ותרומות ובקשירת קשרים רבי ערך בצמרת האמנות העכשווית בעולם - כמו אלה שנדרשו כדי להזמין את האחים סטארן למוזיאון ישראל, אחרי שהציגו לפני כן במוזיאון המטרופוליטן היוקרתי בניו-יורק.
"מוזיאון ישראל מדורג כיום בין המוזיאונים החשובים בעולם. המגזין היוקרתי, The Art Newspaper, בחר בתערוכה 'פנים אל פנים' כאחת מ-4 תערוכות החודש הנבחרות בעולם. נבחרנו יחד עם ה-MOMA בניו-יורק , הטייט-מודרן בלונדון והגראנד פאליי בפריז.
"היו לנו בשנה שעברה כמעט מיליון מבקרים, במדינה שבה אין 3 מיליון תיירים בשנה ורק שמונה מיליון תושבים. בפריז יש 100 מיליון תיירים בשנה, ואנחנו נספרים בנשימה אחת עם המוזיאונים של פריז - זה הישג מאוד מספק".
אנחנו נפגשים לקראת פתיחת עונת התערוכות של הקיץ - תקופת שיא במוזיאון ישראל, ובעיקר לרגל הקמתו של פרויקט הענק של האחים סטארן בגן הפסלים.
- מי הם האחים סטארן?
"האמנים הם תאומים זהים מארה"ב, שכבר בשלבי הקריירה הראשונים שלהם הגיעו להבנה שעבודותיהם ביחד משמעותיות יותר מאשר עבודתו של כל אחד בנפרד", הוא מספר. הם זכו להכרה מיד אחרי שסיימו ללמוד, כשהוזמנו להשתתף כאמנים צעירים בביאנלה לאמנות אמריקנית במוזיאון ויטני בניו-יורק לפני כ-30 שנה.
אז הציגו צילומים, אולם הגישה החדשנית ניכרה כבר בעבודתם, מסביר סניידר: "הם הציגו צילומים חדשים במראה וינטג', שהם קרעו וחיברו מחדש על-פי הקונספט שלהם. זו הייתה גישה חדשה למדיום, שהקדימה את הפוטושופ. לאורך השנים, הם חקרו מדיומים שונים ועבדו במתכת, במיצבי אור ובכל מיני סגנונות. עד שלפני 4 שנים הציגו לראשונה פרויקט בנוי כולו מבמבוק בגינה שעל גג המטרופוליטן.
"הבמבוק הפך מאז למברשת ולצבע שלהם. בפרויקטים שונים שעשו מאז - בוונציה, ברומא, בטוקיו. הרעיון שמאחורי עבודות הבמבוק גדולות המידות שלהם קשור לכוחות הטבע הפועלים בעולם. מבנה הבמבוק הוא מטפורה לכאוס המתארגן לסדר עולמי.
"הבחירה בבמבוק אינה מקרית. כעבודת אמנות זה חיבור של רעיון וחומר. זהו חומר אורגני דק וחזק באופן מפתיע. הבמבוק עמיד, וגמיש, תכונות ההופכות אותו למטפורה של חומר גנטי המכניס סדר בחיי היקום", אומר סניידר. העבודה המוקמת בימים אלה כאן בגן הפסלים של מוזיאון ישראל מתוכננת כמובן, אך היא צומחת באופן אורגני, ואת צורתה הסופית נדע רק כשהיא תעמוד במלוא הדרה.
"הם קראו לה בשם הסדרתי ביג במבוק - רק אתמול האמנים נתנו לנו את השם הספציפי ליצירה: 5,000 זרועות לאחוז בך - 5,000 arms to hold you, מגלה סניידר.
- הם שואבים את השראתם מתרבות המזרח? בסין ובהונג-קונג הבמבוק משמש את הבנאים לפיגומים גם בגובה 30 ו-40 קומות.
"המפגש בין מזרח ומערב הוא חלק מתפיסת העולם שלהם. אבל מה שמשמעותי יותר הוא ההתייחסות ליצירה כאילו יש לה חיים משלה, כיצירה של הטבע. היא גם מתחברת לטבע ולצמחייה של גן המוזיאון".
כאוס וסדר בטבע
סניידר פותח על המחשב במשרדו צילום אוויר של קמפוס המוזיאון ומתאר את הפריסה. היצירה Big Bamboo תתפוס את מרבית הרחבה הפתוחה שמאחורי היכל הספר לכיוון הפסל "אהבה" של רוברט אינדיאנה.
"הם הגיעו הנה עם מטען של 10,000 קני במבוק באורכים ובעוביים שונים, ועם צוות של כ-20 טפסנים, מטפסי סלעים - התמחות שאינה אמנותית בדרך-כלל, אבל יש בה את הכישורים הנדרשים של עבודה בגובה. האנשים בצוות מצטיינים בקשירת רתמות וחבלים וחיזוקם תוך שיווי משקל באוויר ותנועה קלילה בגובה רב. לצידם, הם מקפידים לשלב בצוות גם עוזרים מקומיים, ובפרויקט הנוכחי עובדים ישראלים לצד פלסטינים", הוא מדגיש. כך שלהתפתחות הסדר מתוך הכאוס יש גם משמעות חברתית ובמקרה של הקונפליקט המקומי, הישראלי-פלסטיני, זוהי אמירה סימבולית מאוד ברורה ותקשורתית.
במהלך החודש נמצאת העבודה בהקמה, והיא תיפתח לקהל בחודש יוני וביולי תתחיל לשמש בשעות הערב כזירת התרחשות לפעילויות נוספות, מיצגי תאורה ומוזיקה. בסך הכול תעמוד היצירה על כנה כחצי שנה.
בהתאם, גם ההשקעה בהקמתה מוערכת בסדר גודל של תערוכה גדולה - בסביבות מיליון שקל. סכומים שדורשים תמיכה מתורמים ומרשויות שונות. לשם כך נחוצים אנשים כמו סניידר, עם קשריו הטובים והמוניטין שבנה למוזיאון, שהניבו תמיכה מיוחדת מקרנות פילנטרופיות כמו קרן בלומברג מלונדון, קרן מימונידס ומשפחת ברנשטיין מניו-יורק, לצד עיריית ירושלים וגופים נוספים.
- איך פרויקט כזה מתחבר לגן המוזיאון, שהוא בעצם תערוכת קבע של פיסול באוויר הפתוח?
"בקיץ, לפני שנתיים, הקמנו בגן המוזיאון את פרויקט '720 מעלות' של רון ארד, והאימפקט היה מדהים. הקהל נהנה בצורה לא רגילה. העבודה הפעם מאוד שונה, כמובן, אבל יש משהו בגן הפסלים, שכאשר מקימים כאן יצירת אמנות המותאמת במיוחד למקום (סייט ספסיפיק ח.פ.ר), עוצמתה עולה ומוכפלת. לא רק בזכות הגן בתכנון המעולה של איסאמו נוגוצ'י, אלא גם הקונטקסט והנוף של המוזיאון ושל ירושלים מסביב, מעצימים את החוויה עשרת מונים".
- איך נבחרה היצירה?
"אנחנו עוקבים אחר עבודותיהם של האחים סטארן, וכאשר הם התחילו לעבוד עם במבוק מיד זכו בתשומת-לב עולמית, וחשבנו שזה יכול להיות מיצב מרגש בגן הפסלים.
"נפגשתי איתם לפני קצת יותר משנה והזמנתי אותם למוזיאון. אבל בעבודה על גג המטרופוליטן (ה"מט" בלשון הניו-יורקר של סניידר), הארכיטקטורה מגבילה את אפשרויות הבנייה בבמבוק. כאן אנשים יטיילו ויעלו בין מוטות הבמבוק במרחב הרבה יותר חופשי".
- העבודה הזו דומה במקצת ל"ענן" שהקים האדריכל סאו פוג'ימוטו בביתן הקיץ של גלריה סרפנטיין בלונדון בשנה שעברה?
"קודם כל היא שונה מאוד בחומר האורגני שלה, וגם באופי המבנה. התחושה בתוכה היא כמו של קינון. אני אישית סובל מפחד גבהים אבל אני חושב שאנשים נורא ייהנו לטפס ולשבת בתוכה".
הקשר בין מזרח ומערב מתקיים לא רק בין הבמבוק, החומר הטבעי והאקולוגי שמקורו במזרח הרחוק, לבין האחים סטארן אלא גם בינם, ילידי ניו-ג'רזי, ארה"ב, לבין ירושלים וישראל. מסתבר שלשניהם יש צד יהודי במשפחה וביקוריהם במוזיאון לתכנון היצירה לא היו הפעמים היחידות שבהן ביקרו בירושלים.
סניידר: "בשנה שעברה, כשבאו לראות את השטח, הם היו כאן בחג השבועות כשבדיוק התחוללה סופת רעמים קיצית נדירה. הביקור הבא היה בדצמבר - ביום הסופה החורפית הנדירה, ועכשיו הפסקנו את העבודה בגלל גשמים במאי - אירוע יוצא דופן בירושלים. איזו מקריות מדהימה כשמדברים על כאוס וסדר בטבע".
אבל סניידר מבטיח שסינדרום ירושלים שבו לקה מזג האוויר לא משמעותי עבור הבמבוק. חלק מהיצירה יישאר בתצוגת הקבע של גן הפסלים, אלה הן שתי ספירלות גבוהות הכרוכות זו בזו כמו תרשים DNA.
- זהו פרויקט הדגל של הקיץ, אחרי תקופה שקטה יותר?
"מוזיאונים עובדים בעונתיות. יש לנו מעין מחזור מעגלי, אבל אם מדברים בהרחבה, מאז השלמת השיפוץ והחידוש של המוזיאון ב-2010, אנחנו מנסים לדחוף את הפוטנציאל של המוזיאון עד הקצה. לא חשבנו שזהו, בנינו וסיימנו את המלאכה. אלא בנינו ועכשיו אנחנו צריכים להמשיך קדימה.
"התפיסה של המוזיאון, למרות גודלו והיקף התחומים שלו, היא שאנחנו לא רוצים חתיכות-חתיכות של תכנים. אנחנו רוצים שהכול יתחבר באופן קוהרנטי. לכן אנחנו לא עובדים כל מחלקה במנותק, אלא בצוותים. וגם בכל פרויקט עובדים צוותי מומחים במשולב זה בזה. כך כל פרויקט עובר סוג של אבולוציה - אפשר לראות זאת גם באיכות ההפקה הגבוהה", הוא מתגאה.
אחרי הראיון, ממהר סניידר למפגש חשיבה עם אנשי הצוות שלו. "אנחנו מקבלים החלטות ביחד - מה להראות מתוך האוסף. כעת, למשל, זו תערוכת האופנה והלבוש מהתרבות היהודית לאורך שנים בתפוצות, וגם התערוכה 'פנים מול פנים', מסכות עתיקות מלפני 9,000 שנה. אפשר לומר שהפוקוס של העונה הוא בתערוכה של ריצ'רד אבדון. גם שם עולה נושא הפנים המוכרות. זה פייסבוק לפני שהיה פייסבוק", הוא מאיר את ההקשר.
"התערוכות האלה מגשרות אל חגיגת התערוכות שתיפתח בקיץ. תהיה תערוכה נפלאה של ג'יימס טורל (שהציג בסתיו האחרון בגוגנהיים ניו-יורק ח.פ.ר). עד היום גם הוא עצמו אומר שהעבודה שלו בגן הפסלים - שמים חשופים, היא אחת מהחשובות בעולם. תהיה תערוכת המחיצות היפניות - שגם היא עוסקת בגילוי ובהסתרה.
"כל התערוכות נוגעות במידה מסוימת באור ובחוויה של אור וחלל. "כמובן שעבודת הבמבוק של האחים סטארן לוקחת אותנו החוצה, אל תוך האור הטבעי. זה מחזיר אותי לנושא של כאוס וסדר - הכול נארג זה בזה".