האם יש יופי בדקירה, באונס, או בדיכוי והתעללות זוגית? עדית הרמן, המנהלת האמנותית ומייסדת תיאטרון קליפה, אינה פוחדת להטיח בעינינו מראות קשים. היא סומכת על הקהל שיידע להפיק את התובנות שלו מתוך החוויה העזה, והיא נעה בביטחון של הולך מיומן על חבל, על הגבול המטושטש בין פרפורמנס ואמנות חזותית. היצירה "FOREVER/מעבר" של תיאטרון קליפה עולה במסגרת פסטיבל ישראל בחלל המעבר המקורה במוזיאון ישראל. זהו מסדרון ארוך ורחב-ידיים, המוביל מאולם הכניסה לבנייני התערוכות, ומשולבים בו פסלים מתקופות שונות באמנות ובקצהו יצירת צבעי הקשת של אולאפור אליאסון, כמעין "אור בקצה המנהרה".
"זה התחיל מיוזמה של סמנכ"ל המוזיאון צח גרניט, שהזמין אותנו ליצור עבודה מיוחדת למוזיאון", אומרת הרמן בשיחה עם "גלובס". "אני בחרתי את המקום ואת הנושא".
- מה ההבדל בין פרפורמנס לתיאטרון - האם זו תערוכה או יצירה בודדת או שמא מופע, שיכול לעבור אדפטציה לחללים שונים?
"אני חושבת שהיום קו התפר בין תיאטרון-מחול ובין אמנות פלסטית הולך ונפרץ. זה חיבור סופר-פופולרי".
המגמה שצמחה מטשטוש תחומים והיררכיות בעולם התרבות והאמנות, מובילה מן הסתם גם לקיצוניות במבע.
"אותי מאוד מעניין המעבר הזה", אומרת הרמן, "אבל לא רציתי ללכת למקום של מיצג או מיצב - שהחיבור ביניהם לבין האמנות הפלסטית יותר טבעי. אז בחרתי בנושא די אכזרי, על הקשר בין אלימות ויופי.
"במופע - הרקדנים הם כמו פסל קינטי שחוזר שוב ושוב על פעולות קצרות, אבל בשונה מפסל קינטי ומאמנות פלסטית בכלל - יש כאן אלמנט של התעייפות החומר האנושי, ומגוון הדברים שקורים הוא אחר הודות לכך".
נמלטת מהאסקפיזם
במופע, שאורכו 50 דקות, מציג צוות של רקדנים-שחקנים, כמעט כולם ישראלים, שרובם עובדים עם תיאטרון קליפה כבר שנים רבות. מרכיב הזמן, המבדיל בין אמנות המופע ואמנות חזותית, מקבל ממד נוסף בעבודה המתרחשת בשעת שקיעה, באור טבעי משתנה ודועך.
- אז מה קורה במופע?
"בחרנו לעסוק בשישה מוקדי אלימות - שלוש סצנות ריאליסטיות, האחת של דקירה, השנייה של אונס והשלישית של התעללות במטופל סיעודי. אתמול מישהו ראה קטע מחזרה והזמין עזרה - עד כדי כך זה ריאליסטי.
"לקחנו את הדברים שאנחנו רואים ושומעים בחדשות וברשתות - הרבה מהתנועתיות נלקחה מיוטיוב וממשדרים יומיומיים. הסצנות האחרות הן יותר אבסטרקטיות - מצבי אלימות כלפי עצמך, כמו דיכאון; דיכוי הדדי בין בני זוג, פיזיות קשה בין גבר לאשה, והאחרונה היא קבוצה שאנו קוראים להם הפנאטים - אנשים קיצוניים, ששים אלי קרב, המייצרים פוטנציאל אלימות לשם אלימות".
- למה בחרת דווקא בנושאים הקשים הללו - במקום שיכול להיות היכל למוזה ולאסתטיקה?
"אחרי לימוד מאוד מעמיק של המוזיאון, לי בתור אמן נראה שזה הנושא העיקרי שעליי לדבר עליו. לא הרגשתי שיש לי כעת פריבילגיה לעסוק ביצירה אסקפיסטית. כבר הופענו בעבר בפסטיבל ישראל עם יצירות אסקפיסטיות וכעת אלה הם נושאים בוערים וחשובים להסב אליהם את המבט.
"אני רואה את המתח של הקהל כשהוא נכנס, ובהתחלה מרגיש צורך לרוץ ולראות הכול ולא להפסיד, אך כעבור זמן מה מבינים שהכול חוזר על עצמו ומשתהים להתבוננות.
"יש לזכור שמדובר בעבודה תנועתית ובימתית מאוד מאוד אסתטית. עם תזמור מדויק, תנועתיות מחולית ומוזיקה מאוד יפה ומעגלית, בפסקול שכתב דימיטרי טולפנוב (בן זוגה ושתפה היצירתי של הרמן, ח.פ.ר)".
- אם היית יכולה לבחור כל מקום בעולם - איפה היית רוצה להציג אותו?
זה מאוד מיועד למוזיאון ולמיקום הספציפי הזה. במעבר המקורה יש אפקט מדהים של קיר זכוכית חלבית. והקונטרסט עם המקום היפהפה הוא חלק מהמופע. אך גם במקום אחר, כל סצנה עומדת בפני עצמה. המופע הזה יכול לנדוד והוא מיועד לחלל ציבורי, לחלק מהמבנה הארכיטקטוני של חללי מעבר".
את תיאטרון קליפה ייסדו הרמן וטולפנוב ב-1995. הוא שחקן ומוזיקאי והיא רקדנית, בימאית וכוריאוגרפית. המפגש בין השניים, ובין השדות הרוסי והישראלי שהם מגיעים מהם, הוביל ליצירת שפה בימתית ייחודית, המזוהה כיום עם קליפה, המשלבת בין אמנויות התיאטרון, המחול, העיצוב והמוזיקה.
המופעים חוצי הז'אנרים, שהיו קשים להגדרה ולהבנה של הקהל בראשית דרכם, הפכו עם הזמן למקובלים יותר בסביבה רבת הגירויים של ימינו. "אנחנו מריצים מופעים כ-110 פעמים בשנה. יש לנו תיאטרון ובית בתל-אביב, ובהחלט יש לנו מעגל של קהל קבוע, שרק גדל ומתפתח", מציינת הרמן בסיפוק. "הרבה אנשים הגיעו בזכות מופעי הילדים שלנו".
- למה?
"לאנשים יותר קל להוציא כסף על הילדים שלהם - הרבה מאוד מגיעים אלינו פעם ראשונה עם הילד ואחר כך חוזרים עם חברים למופעים המיועדים למבוגרים".
המופע יעלה מ-1.6 ועד 19.6 במוזיאון ישראל