העולם המוזר של עתי חן מורכב מנייר ומעץ, מכסף וזהב, מדגים ומצפרדעים, מזרעונים ומענפים. הערב (ה') תיפתח במוזיאון תל-אביב לאמנות תערוכת העיצוב של חן, זוכה פרס אנדי לאמנויות עכשוויות, מייסודו של צ'רלס ברונפמן.
רשמית הוא מעצב תכשיטים אך מעשית הוא יוצר קונספטואלי, שמרכיב יצירות הרחוקות מתודעת התכשיט בתרבות כיום - שמקשרת תכשיטים לאופנה. תכשיטיו הם אובייקטים פיסוליים, יצורי כילאיים השואבים את השראתם ממקורות פגניים, ממראות הטבע ותוצריו המיוחדים והשונים זה מזה, או מנופים וזיכרון אישי.
חלקם מרגשים בעדינותם וחלקם מאיימים במראה המורכב והלא נינוח שלהם. לפעמים הם נראים כמו גיבוב של פיסות עץ וחפצים שמצא והלחים יחד - לפעמים הם באמת כאלה. "יופי הוא לא מובן מאליו", אומר חן, "אנחנו מתייחסים אל הפרפר כיצור יפה, אבל מה עם העש כשמשווים אותו לפרפר - האם הוא לא יפה? יש לו אסתטיקה של מונוכרום עדין, אפרורי", הוא מתאר את אבקת הכסף של כנפי העש, השקיפות של רפרופו.
מושגים של מקום ושל זמן
"כשאני יוצר סיכות מענף דקיק, כל ענף הוא נקודת מוצא, מקור השראה, שממנו אני מתחיל ליצור את העבודה שלי - אולי היא קומפוזיציה אורבנית, אולי היא מדמה מראה של טבע אבל זה לא משהו שיכול היה להיווצר בטבע. אני עובד בשכבות ובטלאי על טלאי - חיקוי של תהליכי צמיחה. כמו קליפות העץ הנוצרות זו על זו, אני אוהב לעטוף שכבה של חצי מילימטר בעוד שכבה. לאט לאט אני בונה ממנה ענף ואז לוקח חומר אחר ומלחים אליה - כדי ליצור את הדבר הלכאורה אקראי הזה.
"כמו ביצירות הנייר המרהיבות, שמוצגות בכניסה לתערוכה, אני לא עובד בגליונות אלא בחומר הדקיק, המתלכד בשכבות". עבודות הנייר נראות לעתים כגופי ציפורים שראשן חבוי אך נוצותיהן פרועות, כאילו קפאו במעופן. עבודות שהוא יוצר בפיסות עץ וחוטי ברזל, משולבות ביציקות זהב וכסף, מזכירות שרשרות שבטיות של צדפים וגולגלות, ובאופן אירוני מרמזות אולי על שרשרת "הישרדות", נוסח הריאליטי.
סיכות עדינות, הנראות כפסלים אפריקנים מיניאטוריים, עשויות מזרעי לוע הארי הנראים כגולגולת זערורית, ולראשם חיבר חן "אוזניים" מזרעי מייפל שעופפו ברוח. "זהו מין מיקי מאוס מורבידי ומגוחך קצת", הוא מתאר. "את הזרעים של לוע הארי מצאתי בגינה של אמא שלי והתגלית שהם נראים כמו גולגולת הקסימה אותי. רציתי לעשות מהם משהו".
האוצרת, מאירה יגיד-חיימוביץ, מתארת את עבודותיו של חן בתערוכה כ"מעין מיקרוקוסמוס של יצירי כלאיים, שפירקו כל זכר למושגים של מקום ושל זמן. הוא משמר תחושה של אלתור ושל תהליך העבודה גם בתוצר המוגמר. יציריו-יצוריו נדמים כסימני דרך שבריריים המשדרים פגיעות וארעיות.
חן, בוגר המחלקה לצורפות בבצלאל המשיך בלימודיו באקדמיה לאמנויות במינכן הידועה בגישת הלימוד החופשית הנהוגה בה. "עתי חן הגיע מן התרבות החומרית הרזה של סביבות ירושלים למינכן - אל התרבות הבווארית רוויית הבארוק, האורנמנטיקה והזהב, ואל אקדמיה הנותנת לגיטימציה ליצירת 'נונסנס' בחברה מרופדת היטב", כותבת יגיד-חיימוביץ.
"אני אוהב את החיבור בין שני דברים שלא קשורים, שיוצרים דבר חדש. אלה הם יצורי הכילאיים - הם מאוד משמעותיים בתרבות האנושית כבר מהעת העתיקה. יצורים מיתיים כמו גוף אדם וראש שור, היו מקור ליראה ועוצמה", הוא אומר, על הכוחות החזקים שעולים מעבודותיו.
"אפשר לומר שאני עצמי סוג של יצור כילאיים. אני חי בין ישראל למינכן, אמי מצ'כיה וגם מביקורי ילדות שם הושפעתי. בכל מקום אני לוקח מה שנמצא מסביבי - מבחינתי אין היררכיה של החומר ואני משתמש בזהב באופן פונקציונלי, לחוזק או כאלמנט אלגורי - כמו בנסיך הצפרדע".
חן מראה עבודה המורכבת מגוף צפרדע מעוכה שמצא וחנט ולראשה כתר זהב מתריס. "באגדה האירופית זה לא דיסני, אין נשיקות. שם הנסיכה מטיחה את הצפרדע בקיר מתוך גועל", הוא מזכיר.
גם סרדינים מיובשים - מאריזות חטיפים של ידידיו היפנים, נחנטו אצלו וצופו בזהב. "בתערוכה לפני כשנתיים הצגתי כ-550 דגים כאלה. כמו חיילי טרה קוטה. אנחנו מתייחסים אליהם כיצורים חסרי פנים וזהות אישית. אבל בהפוך על הפוך, כשאני מגיש דג כזה כתכשיט זהב אני הופך אותו ליחיד ומיוחד".