עו"ד בעז בן צור / צילום: איל יצהר
לאחרונה נחקרו מספר סנגורים בחשד שביצעו עבירה של שיבוש מהלכי משפט. שיקולים מהותיים ורחבים תומכים במדיניות מאופקת בחקירת סנגורים בעבירה של שיבוש מהלכי משפט, וזאת ממספר טעמים.
ראשית, טוהר ההליך השיפוטי ותקינותו - שהוא הערך המוגן העיקרי בעבירה זו - מחייבים מתן אפשרות התגוננות רחבה ביותר לנאשמים. זהו תנאי יסודי לקיומו של הליך הוגן בפלילים.
הזכות להתגונן - הממומשת באמצעות עורכי הדין באי-כוחם של הנאשמים, הסנגורים - היא זכות ראשונה במעלה במערכת משפט מתוקנת, שמוקנית לפרט הנאשם, שככלל, יכולתו מוגבלת לעומת רשויות האכיפה הניצבות מולו.
בהתאם, ועל מנת לצמצם את פער הכוחות, זכותו של הפרט להתגונן אמורה להתפרש במובן רחב ביותר. חקירת סנגורים בשל חשדות שונים מכרסמת בזכות זו וגם פוגעת במרקם העדין שביחסי עורך דין-לקוח.
סטנדרט כפול ופסול
שנית, חקירת סנגורים יוצרת א-סימטריה בין התביעה לבין הסנגוריה. על תחולתו של טוהר ההליך השיפוטי להיות שווה על כל הצדדים, ועיקרון זה אמור לפעול "לשני הכיוונים". אבל רשויות התביעה מבצעות מעת לעת מעשים או מחדלים פסולים שונים.
כך, למשל, הוצג לבית המשפט "מסך ראיות שקרי" (ע"א 4584/10 שובר); נפגמו הליכי החקירה (ע"פ 721/80 תורג'מן); הוחמצה הזדמנות למצות קו חקירה אשר היה עשוי להועיל להגנת הנאשם (ע"פ 8305/11 אבו); ובמקרים נוספים רבים נמנעה התביעה מלהעביר חומר חקירה לצד השני (ב"ש 838/84 לבני, בין רבים).
אף שמחדלים אלה עשויים להיזקף לחובת התביעה, אנשי התביעה אינם נחקרים על שיבוש מהלכי משפט בחקירה פלילית, ולרוב גם לא ננקט נגדם הליך משמעתי. זאת, הגם שיש יסוד להנחה כי הימנעות מודעת מהעברת חומרי חקירה, למשל, נעשית מתוך כוונה להשיג יתרון משפטי, שיוצר עיוות דין העומד ביסוד עבירת השיבוש.
גם המשטרה נוקטת לעיתים בהליכי חקירה פסולים אשר אינם מקובלים - ואף נפסלים בפועל - בידי בתי המשפט. וגם במקרים אלה בדרך-כלל לא מתקיימת חקירה פלילית בעבירה של שיבוש מהלכי משפט.
באמור אין משום ביקורת על נוהג זה - להימנע מחקירת אנשי התביעה והמשטרה. להיפך. ככלל, "איפוק חקירתי" בהקשר זה הוא נוהג הולם. הוא מייחד את החקירה והאישום למקרים חריגים וקשים. אולם, במובן זה, החלטה לחקור סנגורים בלבד, בעיקר במקרים שאינם מקרי-קצה או מקרים מובהקים של שיבוש, מייצרת סטנדרט כפול ופסול.
הפרדוקס מתעצם כאשר חקירת סנגורים בעבירת שיבוש מהלכי משפט נעשית על-ידי "הצד השני" לניהול המשפט הפלילי (רשויות האכיפה), באופן שמקנה כוח נוסף ובלתי מידתי לרשויות אלה. שימוש בכוח זה רק מחמיר את חוסר הסימטריה ומגדיל את פערי הכוחות בין התביעה לבין הסנגוריה, ופוגע פגיעה ממשית באיזון השברירי שבין הכוחות והאינטרסים השונים הפועלים בהליך הפלילי.
שלישית, יש לבחון את הסוגיה באספקלריה של המצב הנוהג בפועל. פרקטיקה רווחת היא כי סנגורים בהליך הפלילי מתדיינים ביניהם ונפגשים עם עדים פוטנציאליים מטעמם לשם הכנת המשפט. גם התביעה, מצדה, נפגשת עם עדים, עורכת "ריענונים" לאחר החקירה, ועוד כהנה וכהנה.
חשוב, אפוא, להבחין בין עורך דין אשר "שיבש", לכאורה, מהלכי משפט כתוצאה נלווית לעבודתו המשפטית כנציג של לקוחותיו (למשל, על דרך העלאת טענה ביודעו שאינה נכונה) - לבין עורך דין אשר לקח חלק פעיל במערך של הטעיית בית המשפט, והיה שותף לתוכנית פעולה שנועדה לשבש את מהלכי המשפט.
במקרה הראשון (תוצאה נלווית לעבודתו המשפטית), ייתכן שזו התנהגות הראויה לביקורת; אך מדובר בסוגייה משמעתית, שחולשים עליה כללי האתיקה המקצועית.
לעומת זאת, במקרה השני (הטעיית בית המשפט ושיבוש מהלכים) נחצה המתחם המשמעתי, והמעשים גולשים למתחם הפלילי (ראו, למשל, ע"פ 236/88 אייזמן). לא כך במקרה של התדיינות, למשל, בין עורכי דין בנוגע להליך - פעולה מקובלת הקשורה ישירות לייצוג הלקוחות במסגרת ההליך השיפוטי.
לסנגורים יש השפעה ניכרת על מהלכי עשיית המשפט. יש לתת להם ליטול חלק בעשייה זו בלא שתונף חרב מתהפכת של חקירה פלילית מעל ראשם.
למדיניות של אי-ריסון ואי-איפוק חקירתי מצד רשויות התביעה בעניין זה יש השלכות חמורות על יכולת ההתגוננות של הנאשם בצידו. הדבר עלול להוביל להרתעת יתר של הסנגורים, ובהמשך ישיר לכך - לפגיעה בתקינות ההליך השיפוטי.
היועץ המשפטי לממשלה עצמו יכול לתת את הדעת על הבעיות האלה וייתכן שגם לפתור אותן בצורה מוצלחת.
■ הכותבים הם ממשרד עורכי הדין בעז בן-צור ושות'.