עזה - צוק איתן/ צילום: רויטרס
"כל הכתבה מעידה על עצם הבעיה", פסק ד"ר גיא בכור מהעבר השני של קו הטלפון. "לבדוק מה מידת הטולרנטיות לצד השני? זה כבר סימפטום של הבעיה. גם אתם נגררים לעדר, ואתה משרת את אותה מטרה. אתה בדיוק חלק מהבעיה, אתה כלוא בתוך הקופסה של התקשורת הישראלית. פעם החזקתי מ'גלובס', ועכשיו כבר לא".
- למה, מה הבעיה?
"תחשוב לבד. שלום".
ד"ר בכור, מזרחן ידוע שם ומבקר קבוע באולפני טלוויזיה, לא מוכן לקחת חלק בכתבה שמנסה לענות על השאלה, מה מידת רצונו של הצופה הישראלי לצפות בדיווחים טלוויזיוניים על המתרחש בצד הפלסטיני.
באולפן הטלוויזיה של תוכנית הבוקר של רשת, "העולם הבוקר", בכור נזף במגישים, ובתקשורת באשר היא, על כך שהיא מראה "רק" את הצד הפלסטיני, לדבריו, בין היתר בדמות תמונות מעזה בזמן שהוא עצמו התראיין.
"הצופים לא רוצים את זה", אמר בכור, "מה שעושים לציבור זה דבר מביש. אין לו צינורות אינפורמציה אחרים, ואז מכניסים לו את האינדוקטרינציה. זה לא תפקידה של התקשורת".
עובדתית, בכור טועה וצודק גם יחד. התקשורת הישראלית, בימים אלה של מבצע "צוק איתן", ממעטת להראות את המתרחש בצד הפלסטיני, וכתבות מהנעשה בעזה משודרות על-פי רוב בשולי מהדורות החדשות האינסופיות. ועם זאת, בכור צודק כשהוא אומר שהציבור לא מעוניין לראות אפילו את זה.
מניתוח של חברת באזילה לגבי השיח ברשתות החברתיות, עולה כי רק 6% מהמשוחחים בעברית מדברים על הצד הפלסטיני באופן כלשהו, ובמקביל ברשות השנייה נערמות התלונות בנושא.
"ערוץ 10 מנותקים"
"היום, יום שישי, שעה 16:00", כתב צופה זועם לנציב התלונות של הרשות השנייה, דוד רגב. "בעוד שחצי מאזרחי מדינת ישראל נכנסים ויוצאים ממרחבים מוגנים לאור ירי טילים חסר אבחנה לעבר אזרחים, נערך ראיון אומלל וחסר רגישות עם רופא ישראלי המספר כי אנחנו מתעללים בעזה. ערוץ 10 מנותקים מהעם (לא פלא שהרייטינג נמוך), אתם מוזמנים לפרסם התנצלות בערוץ 2 (ערוץ 10 לא נראה יותר)".
צופה אחרת קבלה: "בשעה כה קשה, כאשר חצי מהמדינה כבר 5 ימים תחת הפגזות מצד החמאס, ובמקום לבלות את הקיץ עם הילדים בפעילויות וטיולים, נאלצים להיות קרוב למרחב מוגן ולחיות בפחד, מדליקים חדשות על מנת להתעדכן וצריכים לראות את אחמד טיבי צורח שאנחנו עם רוצח ילדים ולא מוסרי. לא נראה לי הגיוני שכאשר העם סופג תקופה קשה תוך תמיכה יוצאת מן הכלל במדינה ובצה"ל, הדבר הנכון זה לראות אותו מגנה אותנו בשיא החופשיות. ערוץ 2 זה לא אל-ג'זירה".
לדברי רגב, התלונות אינן מגיעות מכיוון ארגוני ימין ממוסדים, אלא מאזרחים מהשורה. "סף הרגישות בתקופות כאלה של מבצעים צבאיים נמוך יותר כלפי הצגה של הצד השני בטלוויזיה. הנטייה הופכת לפטריוטית יותר. אם במהלך השנה אפשר לקבל את זה שמראיינים את טיבי, אז בימים כאלה הוא גורר תלונות.
"בימים האחרונים מתרבות התלונות נגד הכתבים לענייני ערבים שמראים את מה שקורה בעזה, ועולה השאלה 'למה מציגים את הצד הפלסטיני, למה צריך להביע את הצד שלהם'. בימים רגילים זה יעבור בסדר".
- ומה אתה אומר למתלוננים?
"שלמרות סערת הרגשות צריך לשמור על שיקול-דעת ואיזון. כשיש רצף של סיקור כה מתמשך, הגיוני שיהיה גם ביטוי לצד הפלסטיני, וצריך להראות את כל הזויות, למרות אי-הנוחות שזה מעורר. אי-אפשר להעלים מהציבור חלק מהמידע, ושיחליט מה הוא רוצה לראות".
ד"ר טל עזרן מהמרכז הבינתחומי בהרצליה מספר על מחקר שבמסגרתו התגלה כי די בכך שבדיווח ישולב מבטא ערבי, בכדי שהצופה היהודי-ישראלי יקבע שהוא לא אמין. "נניח שאתה צופה במשהו בתקשורת הבינלאומית, ואפילו אם המילים נייטרליות אבל נאמרו במבטא ערבי, זה גמר את המהימנות של הטקסט לחלוטין. זה מראה באופן מאוד ברור עד כמה לא מוכנים לשמוע את הצד האחר".
לדבריו, "בעידן של אינטראקטיביות, מאוד ברור גם לעיתונאים היותר שמאלניים, שלא אוהבים לראות כתבות כאלה. ידוע כי המדיה מחזקת את הדעות הקיימות של קהלה. כלומר, אין היא מצליחה להזיז או להשפיע לשינוי עמדה - היא פשוט מחזקת ומאשררת את הדעות הקיימות".
- זה מה שרואים היום?
"כן. יש לי תחושה, די מבוססת, שהרבה מהאליטה הישראלית מוסיפה לצריכת המדיה שלה גם את 'ניו-יורק טיימס' ואפילו את 'אל-ג'זירה', כי הם לא מקבלים מספיק מכלי התקשורת המרכזיים, חוץ מעיתון 'הארץ'. האנשים שעושים את זה הם לא פרו-פלסטינים, אלא פשוט אינטלקטואלים, שמבינים שאירועים רבים לא מדווחים פה".
"יש שסבורים כי התפקיד של תקשורת בזמן מלחמה הוא להיות מדורת שבט, כשלמעשה זה רק אחד התפקידים", אומר ד"ר רפי מן, היסטוריון וחוקר תקשורת מבית-הספר לתקשורת באוניברסיטת אריאל וחבר מערכת אתר "העין השביעית".
לדבריו, "תפקיד לא פחות חשוב זה להציג את המציאות במלואה, ואתה לא יכול לעשות זאת בלי להציג את הצד השני, כולל הרוגים ופצועים. זה חשוב כי מה שקורה שם משפיע על המהלכים בצד השני ועל המהלכים של העולם כולו. זה מרכיב בתוך המכלול, למרות שהוא לא פשוט".
"90% רוצים לדעת מה קורה בעזה"
"אנחנו לא CNN ואנחנו לא האו"ם. אנחנו טלוויזיה ישראלית", אומר ל"גלובס" אחד העורכים הבכירים באחד הערוצים. "אם הייתי ברשת זרה, הייתי פותח בהרוגים בצד השני, שאולי במבט אובייקטיבי זה נראה כמו סיפור גדול. מי שעושה את זה צודק, אבל גם אנחנו צודקים. אנחנו משדרים בחדשות קודם כל את מה שעבר עלינו - ורק אז את מה קורה שם. אסור להעלים את זה, אבל הדבר הכי חשוב לנו הוא מה אנשים חוו פה".
הליין-אפ - סדר הופעת הנושאים של מהדורות החדשות המרכזיות בערוצים 2 ו-10 - מראה כי המתרחש בעזה רחוק מלהיות "רק" מה שמראים כל הזמן, כפי שמכנה זאת ד"ר בכור.
שלשום (א'), למשל, כתבה קצרה על התושבים שנמלטו מעזה, לאחר שהוזהרו על-ידי צה"ל, שודרה בחדשות 2 רק לאחר השעה 21:00 בערב. הכתב לענייני ערבים של חדשות 2, אוהד חמו, לא מרגיש שאין בדיווחיו עניין: "90% מהציבור שרואה אותנו, רוצה וצריך לדעת מה קורה בעזה", הוא אומר. "אני עסוק בלהביא אינפורמציה, זו חובתי. להביא מראות וקולות ממה שקורה בעזה. אני נצמד לרמה העובדתית ולדיווחים ברורים של מה שקורה שם. הייתי מועל בתפקידי אם לא הייתי עושה את זה. יש קומץ קטן ומאוד קולני שמעדיף לטמון את הראש בחול".
לדבריו, "הרוב המוחלט של התמונות שרואים על גבי המסכים בחדשות 2 ובערוצים אחרים מתייחסות לישראל והאמפתיה היא כלפינו. זה מאפיין כל מערכה, הרגשות הפטריוטיים הלאומיים מתחזקים בדרך הטבע, אבל אני מקבל הרבה תגובות - גם נאצות שאומרות שאין טעם להשמיע את עזה כשילד באשקלון סובל, ויש מי שאומר 'כל הכבוד'".
- ומה תאמר על הטענה ההפוכה שלפיה לא מראים בישראל את התמונות האמיתיות של המתרחש בעזה?
"את הפורנוגרפיה שמראים על המסך הפלסטינים, אנחנו לא מראים, נקודה. לעולם לא מראים אצלנו, כי זה לא ראוי לצפייה".
סוגייה משמעותית אחרת בהבאת הקול הפלסטיני לישראל, היא היעדר החופש של גורמים פלסטינים לדבר עם התקשורת הישראלית. "לא הרבה בצד השני רוצים לדבר", אומר גל ברגר, כתב הערבים של קול ישראל. "אתה מתקשה להביא את הקולות הרשמיים בעזה, כי הם מתקשים להתבטא, הם מתכנסים לתוך עצמם. מאז האינתיפאדה השנייה, יש פחות ופחות עניין בישראל לשמוע מה קורה בצד השני.
"אני אומר לפלסטינים שהם איבדו את הרחוב הישראלי. נבנתה חומה וירטואלית בין הצדדים - ומרגישים את זה בשני הצדדים. זו חלק מההתרחקות. אותי לא מעניין אויב או לא אויב, אני תפקידי להתמודד עם הקול שלהם, וכל קול שאנחנו יכולים להביא - אנחנו מביאים".
ברגר מספר כי ברשתות החברתיות, בעיקר בטוויטר, הוא סופג ביקורת. "באו אלי אנשים ואמרו לי מה אתה מזכיר כל הזמן 'בהרוגים ילדים'. אני מניח שזה מפריע לאנשים, כי הם מעירים על זה. אבל תפקידי לדווח. מה אני אמור להגיד, שילד בן שנה וחצי הוא פעיל חמאס?".
- ד"ר עזרן, האם לא צודק ציבור תחת אש באומרו - מעניין אותי עכשיו הצד שלי ולא הצד האחר?
"זו שאלה מורכבת, והשאלה היא אם נותנים לזה תשובה רציונלית או אמוציונלית. אמוציונלית כנראה שכן, רציונלית - לא".
ד"ר מן מבדיל אף הוא בין הצד הרגשי לבין השכלתני. "גופי תקשורת מיינסטרימיים, חזקים או מובילים כמו 'ידיעות אחרונות' וערוץ 2, כוחם הוא ביכולתם להתחבר לקונצנזוס, והוא 'אנחנו במלחמה, ומה שמעניין אותנו הוא מה שקורה לנו, ופחות מעניין מה שקורה בצד השני'. לעומת זאת, יש גופי תקשורת שמעצם טבעם הם יותר 'איכותיים', שמשחקים על השכל, כמו 'הארץ'.
"אחד המרכיבים המרכזיים ב-DNA התקשורתי של הגופים המרכזיים הוא העניין הרגשי. הרגש ממלא תפקיד מרכזי בסיקור, ורואים אותו בכתבות כמו על חתונות תחת אש, למשל. וכשזה רגש - הוא הרבה יותר מפותח כלפי הילד שלי בממ"ד באשקלון מאשר הילד האחר, שהוא גם ילדו של האויב".
