אין יסוד להתקפות ששבות ועולות גם בתקופת לחימה זו נגד התקשורת הישראלית. במידה רבה, יש בטינה המתגבשת כלפי מי שעושים לילות כימים כדי להעביר את הקולות מכל פינה מטווחת במדינה, גם כפיות-טובה. העיתונאים והפרשנים שוב הופכים שמאלנים מדי, דברנים מדי, כמעט מסוכנים. כשהתותחים נורים לעברנו, הרגשות גואים, וקל להתבלבל בין מי שבצד שלנו ומי שאינו.
חברות החדשות של ערוץ 2 ו-10 מתקיימות במציאות בלתי הגיונית בעליל לגופי חדשות. הן מתבקשות להיות גם ממלכתיות וגם מעמיקות, גם מאוזנות וגם מעוררות מחשבה. הן הטקס המרכזי בימי אבל לאומי, וחדר המצב בימי חירום.
הן נדרשות להרגיע ולרגש, וממקום מושבן - רגע לפני "האח הגדול" או "מעושרות" - אנו תובעים מהן להיות של כווולם. אך חברה עיתונאית שפונה למכנה המשותף הרחב, ומתבססת על גבי אהדת ההמונים, לעולם תתקשה לספק לציבור חדשות אחרות מלבד אלה שהוא רוצה לראות. וכשהחדשות גולשות מכפי המנדט שהציבור חושב שהוא נתן להן - בין אם זו אמירה של אמנון אברמוביץ' או מחווה של יונית לוי - הן חוטפות.
אין לבוא בטענות כלפי ציבור הצופים שלא רואה הבדל בין היושבים על כיסאות הפרשנים סביב לוי ודני קושמרו, ובין השופטים המסתובבים ב"The Voice". מטרתם בעיניהם היא אחת - להשביע את רצוננו.
אם נשווה זאת לעיתונות המודפסת, שם עיקר העשייה הוא הבאת חדשות וכל היתר מקשט מטרה זו, החדשות הטלוויזיוניות בישראל הן נזם נוצץ ומשובח על אפו של בקר נמוך המתפלש בבוץ הרייטינג.
בערוצים 2 ו-10, המחויבות לרצות תגבר תמיד על צרכים עיתונאיים אחרים. מעל להעברת התמונה כולה, ומעל למתן ביטוי מלא לכל הצדדים של המטבע. הדרישה הקדושה והמעוגנת בחוק ל"איזון" ו"אובייקטיביות" - שני מונחים אמורפיים ולא קיימים - היא הלבנה של האמירה "אל תבלבלו לנו את המוח עם הדעות שלכם, ותנו לנו את הדעה שלנו".
במשך עשרות שנים לקתה התקשורת הישראלית המרכזית בחד-ממדיות מחשבתית - אך זו נשברה מזמן. לא רק בגלל שבאו ערוץ 2 וערוץ 10 ו"ישראל היום", אלא בעיקר בגלל מהפכת האינטרנט. אי-אפשר לקרוא לתקשורת שמאלנית, כאשר מקור מידע משמעותי ושוקק כיום הוא הפייסבוק. הוא מתקיים לצד אינספור כלי תקשורת דיגיטליים קטנים, חתרנים ומשפיעים, שמספקים מידע על כל גווניו.
למרבה האירוניה, ריבוי כלי התקשורת ופיתחון-הפה שניתן למי שחשו כל-כך הרבה זמן מושתקים, לא הגביר את הטולרנטיות. הפלורליזם המיוחל לא חידד את ההקשבה ההדדית ולא את ההבנה שמותר להביע דעה שהיא אינה דעתך.
תחושת הקהילתיות המזויפת של הרשתות החברתיות נתנה לגיטימציה להזויות, לאלימות ולסהרוריות שבעמדות, ובהיעדר יד עורכת וממתנת, המרכזי הפך לקיצוני, הקיצוני הפך ליותר קיצון.
המדאיג ביותר בכל זה הוא החרדה העצומה הזו שהתפתחה בציבור הישראלי מפני "הבעת דעה". בעוד שגולשי הרשתות החברתיות מענישים האחד את השני באכזריות על דעותיהם, מחלחלת הגישה המסוכנת הזו גם אל פרשני הטלוויזיה ואל נציגי הציבור.
זה טור תקשורת, ולכן אין זה כנראה המקום לניתוח התהליכים האלימים שעוברת חברה הישראלית ולהבעת חשש ממשי מכך שהתהליך הזה של ענישה בגין השקפת עולם עשוי להסתיים בלקיחת החוק לידיים.
בארצות-הברית לא מפחדים מחדשות מהולות בדעה. החוכמה היא במקומן של הדעות - והכוונה כאן היא לפלטפורמה. לצד מהדורות החדשות של ערוצי הברודקאסט, יש ערוצי חדשות מפעפעים ויעילים. מצד שמאל MSNBC, מימין FOX ניוז ובתווך CNN.
מבלי להיכנס לשאלת המודל הכלכלי, אין ספק שישראל חייבת ערוצי חדשות. לכולם כבר ברור שחדשות הן עניין של השקפת עולם, ורק בערוצים שהמנדט שלהם יהיה אקטואליה מסביב לשעון, ושיהיו משועבדים רק לכללי האתיקה העיתונאית, יכול להיות החופש האמיתי לדווח את האמת שלכם ולכנס סביבם קהל מדויק.
אולי כך, כשנתרגל לכמה וכמה לפידים בוערים מסביב, יירד הלחץ ממדורת השבט.