גדעון לוי / צלם: איל יצהר
באולמות הכנסת ומחוצה להם נושא השיחה העיקרי בימים אלה הוא מעצרה ואיזוקה של חנין זועבי בגין חשד שהוא כבר שיגרתי לגביה: התפרעות, הסתה, הכאה ושאר מעשים מסוג זה.
הוויכוח בכנסת וברחוב הוא כמובן עניין של דמוקרטיה. האם זה בסדר, חוקי, מוסרי, לעצור ולאזוק חבר כנסת ועיתונאי על הבעת דעותיו?
אבל יש לי שאלה נוספת: אם זועבי, אז למה לא גדעון לוי, למשל (ואמירה הס ואחרים)? האם בגלל היות האחת ערבייה והשני יהודי? האם משום שהאחת היא במעמד של נבחרת ציבור, בעוד שהשני הוא עיתונאי?
היהדות של לוי
היהדות של לוי נותנת משקל הרבה יותר גדול לדברי ההסתה שלו. ובוודאי שאין הבדל במשקלה של ההסתה מפיה של זועבי בגלל היותה חברה בכנסת ישראל. גם במקרה זה אפשר לומר אדרבא.
שני המסיתים הללו משיגים את אותו אפקט גם אצל היהודים וגם אצל הפלסטינים. יהדותו של לוי מאפשרת למי שרוצה בכך, לומר "הנה, זה לא רק הפלסטיני, גם עיתונאי יהודי בכיר הכותב ליהודים חושבים, כלומר אדם ששווה להתייחס אליו". בעוד שבמקרה של זועבי אפשר לומר הינה גברת שנבחרה לכנסת ישראל, כלומר על-ידי בוחרים ישראלים - מה שמלמד שיש לדבריה משקל.
מה מותר לעיתונאי לומר
אני ממש לא שמח לכתוב דברים אלה. הדמוקרטיה בשבילי היא מה שהתנ"ך בשביל החרדי והקוראן בשביל המוסלמי, ואני נרתע מלשנות אותה, ובוודאי לפגום בה. אבל מה שקורה אצלנו, בעיקר בזמני מלחמה, זה לא עניין של דמוקרטיה, אלא של גיאוגרפיה.
פגיעה בעיתונאים היא צעד מאד קיצוני. אבל גם החוק מכיר בכך שיש גבול למה שלעיתונאי מותר לעשות ולומר. אסור למשל להוציא דיבה, ואם הם עושים זאת, הם נענשים; אסור להם לפגוע בפרטיותם של אזרחים, ושאר איסורים שהחוק קובע. כל זה מתוך הבנה שגם מילים עלולות לפגוע ולפעמים לפגוע קשה. ולכן, טובת הציבור מחייבת להגן עליו מפניהם.
על סף הבגידה
מעשיהם של לוי, זועבי, וכמותם, בזמן מלחמה הם על סף הבגידה. הרשות שניתנת להם להסתובב חופשיים ולהפיץ את תורתם המרעילה, אין לה דבר עם דמוקרטיה, ויש לה המון עם פגיעה במדינה.
בעת מלחמת העולם השנייה ארה"ב ומדינות מערביות אחרות הקימו בתי מעצר, בהם נכלאו אנשים כאלה כדי להגן על המדינה מפניהם פגיעתם של אלה. מקומם של אנשים כמו זועבי ולוי הוא בבתי מעצר כאלה בהם ישהו עד לסיום המלחמה, ואז יוחלט אם להעמידם למשפט. אבל להשאיר אותם חופשיים כפי שהם היום, זה חטא מנהיגותי כלפי הציבור הזכאי להגנתם.