פרופסור שחר ליפשיץ / צילום:אוריה תדמור
לפני מספר שנים הציע לי דיקן הפקולטה למשפטים של אוניברסיטת בר-אילן ללמד קורס בפקולטה, כמרצה מהחוץ. וכי מדוע לא? לאורך השנים שימשתי מעת לעת כמרצה מהחוץ באוניברסיטאות תל-אביב וירושלים וכן במרכז הבין-תחומי. הסכמתי בשמחה.
כאשר סיפרתי על כך לקולגות בעבודה, אחת מהן שאלה אותי: האם הצטיידת בכיפה? שאלתי: "כיפה, מדוע?" והיא הסבירה: באוניברסיטת בר-אילן חלה חובת חבישת כיפה בעת ההוראה.
הדבר נשמע היה לי משונה, שהרי איני מלמד בקורס ללימודי קודש, אלא בקורס חילוני לגמרי העוסק בדיני תחרות, תאגידים ודומיהם. ליתר ביטחון שאלתי בלשכת הדיקן, והתשובה מהדיקן הייתה: אכן, יש חובת חבישת כיפה בתקנון האוניברסיטה, אולם אני אינני אוכף אותה.
חשבתי על כך ואז שבתי לדיקן הפקולטה למשפטים בשאלה-תהייה: בעצם החובה לחבוש כיפה מכוונת למרצים חילונים בלבד. כי הרי מרצה דתי ממילא חובש כיפה מכוח אמונתו. ואז שאלתי אותו ישירות: נניח שאציע לך ללמד באוניברסיטה שבה יש איסור על חבישת כיפה, איסור שמטבעו מופנה רק לאדם דתי, שהרי אדם חילוני ממילא אינו חובש כיפה. האם היית בא ללמד באוניברסיטה כזו, שהתקנון שלה אוסר על חבישת כיפה, אולם הוא אינו נאכף? הדיקן דאז, אדם דתי, השיב לי: "לא הייתי מלמד שם, אבל זה לא אותו דבר".
לי זה דווקא נשמע דומה מאוד-מאוד. בעקבות תשובתו של הדיקן, ויתרתי על הזכות ללמד בפקולטה למשפטים שבראשה עמד.
נזכרתי בסיפור הזה בעקבות המייל ששלח פרופ' חנוך שינמן, מרצה בפקולטה למשפטים באוניברסיטת בר-אילן, לסטודנטים בקורס שהוא מלמד, וטרם דן בענייני הקורס, כתב את הדברים הבאים:
"אני מקווה שהודעה זו מוצאת אתכם במקום בטוח, ושאתם, משפחותיכם והקרובים לכם אינם בין מאות האנשים שנהרגו, האלפים שנפצעו, או עשרות האלפים שבתיהם נהרסו, או שנאלצו לעזוב את בתיהם במהלך או כתוצאה ישירה מהעימות האלים ברצועת עזה וסביבתה. אני מאחל לכם, למשפחותיכם ולקרובים לכם שתישארו בטוחים ובריאים עד שהעימות יסתיים ועד בכלל".
מייל זה זכה לתגובה כמעט מיידית וצוננת מצדו של פרופ' שחר ליפשיץ, הדיקן הנוכחי של הפקולטה למשפטים באוניברסיטת בר-אילן. במייל שלו כתב ליפשיץ:
"מכתבו של פרופ' שינמן - הן תוכנו והן סגנונו - מנוגדים לערכי האוניברסיטה והפקולטה למשפטים....". והוא מוסיף כי מדובר ב"עמדות אשר שילובן במייל שעניינו בחינות באוניברסיטה, פגע באופן קשה ברגשות הסטודנטים ובני משפחותיהם". הוא התנצל על משלוח המכתב והבטיח כי "הנושא יטופל בחומרה הראויה".
האומנם תוכן וסגנון מנוגדים לערכי האוניברסיטה? פגיעה ברגשות הסטודנטים ובני משפחותיהם? הרי פרופ' שינמן ציין עובדות שאין עליהן מחלוקת - אנשים נהרגו, נפצעו ונעקרו מבתיהם - כך שקשה להבין כיצד תוכנו העובדתי של המייל ששלח מנוגד לערכי האוניברסיטה. סגנונו? מנומס ורהוט. סגנון שאינו מנוגד לערכי אוניברסיטת בר-אילן. והפגיעה בסטודנטים? ובכן, פגשתי לאורך השנים בבוגרים רבים של הפקולטה למשפטים באוניברסיטת בר-אילן, ובמשרדי עובדים לא מעט מהם. דעתי לגביהם כנראה חיובית הרבה יותר מזו של דיקן הפקולטה. אך לא זה העניין.
את דבריו של פרופ' שינמן מייחדת ההכרה בסבל האוניברסלי שגורמת לחימה, לכל מי שנפגע ממנה, ובכלל זה גם הכרה בסבלם של תושבי עזה. לא אמיתות הדברים ולא סגנונם הם העניין. וזה בעיניי העניין: האם ההכרה גם בסבלו של האחר, הופכת במדינת ישראל של היום מושא לרדיפה, לא רק בכיכרות הערים הפיזיות והווירטואליות, אלא גם בפקולטה למשפטים של אוניברסיטת בר-אילן?
כך נזכרתי בסיפור הקטן שלי מן העבר. כפי שהדיקן דאז לא ראה בעיה בסעיף תקנוני המחייב חילוני לחבוש כיפה, אבל כן ראה בעיה גדולה בסעיף תקנוני האוסר לחבוש אותה, גם אם שניהם אינם נאכפים - כך הדיקן היום אינו רואה בעיה בתיאור סבלנו, אך כן רואה בעיה גדולה בתיאור סבלו של האחר.
חלף יום, והנה חזר בו הדיקן, פרופ' ליפשיץ, מנוסח הדברים שכתב. כדבריו המתוקנים, "אמפתיה לנפגעים בכל הצדדים היא דבר מובן מאליו. זוהי חמלה אנושית בסיסית, וזה ודאי מתאים לערכיה של הפקולטה למשפטים באוניברסיטת בר-אילן".
מודה ועוזב ירוחם. כנראה, גם הסעיף בתקנון המחייב מרצים לחבוש כיפה הפך עם השנים ללא מחייב. ובא לציון גואל.