מחאת האוהלים ברוטשילד, 2011 / צילום: איל יצהר
בשבע השנים האחרונות מנהל בנק ישראל מדיניות מוניטרית מרחיבה יוצאת דופן, שבמוקדה ריבית השומרת באופן עקבי על רמה נומינלית הנמוכה מרמת עליית המחירים במשק, כלומר, ריבית ריאלית שלילית. כדי להצדיק את מדיניותו משתמש הבנק בכמה טיעונים חסרי שחר שברצוני להפריך.
ראשית, בנק ישראל טוען שהוא קובע את הריבית באופן השומר על עלייה מתונה של מדד המחירים לצרכן, כך שלא תחרוג מיעד האינפלציה שקבעה הממשלה. ברם, חוק בנק ישראל קובע כי על הבנק לשמור על יציבות המחירים במשק. לא יציבות חלק מהמחירים (הגם שחלק חשוב מהמחירים) כפי שבאים לידי ביטוי במדד המחירים לצרכן, אלא יציבות סביבת המחירים הכוללת במשק, ובמילים אחרות - גם על יציבות מחירי הנכסים. בשומרו רק על מדד המחירים לצרכן קבע הבנק ריבית שתדלקה אינפלציה גבוהה מאוד במחירי הנכסים ובעיקרם מחירי הדיור ומחירי המניות. בכך הפר הבנק את חוק בנק ישראל וגרם, כפי שנראה להלן, במו ידיו להאטה החמורה המאפיינת כעת את המשק.
שנית, בנק ישראל טוען שהחלטתו להוריד את הריבית לרמות כה נמוכות ולאורך תקופה כה ארוכה היא מחויבת המציאות על רקע סביבת הריבית העולמית, שמכוח הגלובליזציה מחייבת השוואה יחסית. ברם, באומרו כך מטעה בנק ישראל את הציבור, שהרי כלל השוואת הריביות המאפיין את הגלובליזציה של שוקי הכספים אינו מתייחס כלל להשוואה של הריביות הנומינליות. הכלל מחייב בחינה והשוואה של הפער בין הריבית הריאלית לבין פוטנציאל הצמיחה לנפש של המשק.
המשק האמריקאי בחר בעקבות המשבר הפיננסי של 2008 בריבית אפסית, שלאור האינפלציה האפסית (שלא לומר שלילית) ששררה בארה"ב באותה תקופה הותירה ריבית ריאלית חיובית (או במקרה הגרוע ביותר אפסית). ריבית ריאלית זו הייתה נמוכה לכל היותר בנקודת אחוז אחת עד שתיים מפוטנציאל הצמיחה לנפש במשק האמריקאי, שהוא 1%-2%. בישראל, הבנק המרכזי בחר בריבית כמעט אפסית (1.25% בשלהי 2009) בשעה שמדד המחירים לצרכן עלה ב-4% כמעט. בהתחשב, כפי שנדרש, במחירי הדיור, המחירים בישראל עלו אף ב-5% ו-6% באותה שנה. כלומר, מדובר בריבית ריאלית שלילית של כ-5% בזמן שפוטנציאל הצמיחה לנפש הוא לפחות 4%. לשון אחר, ריבית ריאלית הנמוכה ב-9% מריבית שיווי המשקל. זאת בעוד האמריקאים (שהיו באותה נקודת זמן במיתון חריף בהרבה מישראל) התרחקו כאמור לכל היותר ב-2% מריבית שיווי המשקל. זו אינה מדיניות עקבית עם המתרחש בעולם אלא הפקרות מוחלטת, הדומה להפקרות של בנק ישראל בשנים שלפני המשברים של 1985 ו-2002. לא בכדי אחד הסעיפים המרכזיים הן בתוכנית הכלכלית שחילצה את המשק ממשבר 1985 והן בתוכנית הכלכלית שהיה לי הכבוד להכין וחילצה את המשק ממשבר 2003 היה עלייה משמעותית של הריבית.
שלישית, בנק ישראל טען לאורך חמש השנים הראשונות למדיניות זו כי לריבית אין קשר משמעותי למחירי הדיור. לא ארחיב על טענה כה מקוממת, הן משום שתקפתי אותה בזמן אמת כבר לפני שבע שנים ובאופן עקבי לאורך השנים האחרונות, והן משום שבנק ישראל עצמו הודה לפני כשנתיים שלריבית היה תפקיד מכריע בהתנפחות מחירי הדיור (עד כה, ועוד הזרוע נטויה, חלה עלייה נומינלית של 90%).
התקשורת העריצה, האזהרות לא נשמעו
כעת ניתן להבין טוב יותר מה עוללה המדיניות המוניטרית המופקרת של בנק ישראל, ורק מפאת קוצר היריעה לא התייחסתי למהלכים המטורפים שביצע הבנק גם בשוק המט"ח. הריבית הריאלית השלילית הניעה את עשרות אלפי משקי הבית המשפרים דיור בשנה לשנות את תמהיל ההשקעות שאפיין אותם מאז קום המדינה. אם בעבר רוב משפרי הדיור היו מוכרים את הדירה הקודמת שברשותם וכך מעמידים אותה כהיצע לזוגות צעירים הרוכשים דירה לראשונה, אזי בשל הריבית הריאלית השלילית לא עמדה בפניהם אלטרנטיבת השקעה סולידית מספקת ולכן הם העדיפו לרכוש את הדירה המשודרגת בלי למכור את דירתם הישנה. במכה אחת, היצע הדיור העומד בפני זוגות צעירים צומצם בעשרות אלפי דירות בשנה. חוסר כה עצום, שהממשלה (שניסתה בכל מאודה להגדיל את היצע הקרקעות) לא יכלה וגם לא תוכל לעולם לכסות. הריבית הנמוכה אף סייעה למשפרי הדיור במשכנתאות זולות וכך הואץ התהליך כולו. כתוצאה מתהליך זה החלו מחירי הדיור לעלות, עד שנוצר חשש בקרב אנשים אמידים, שכלל לא חשבו לשפר דיור, שמא ילדיהם בעתיד לא יוכלו לרכוש דירה ולכן אם לא ימהרו לקנות דירה להשקעה הם יעמידו את ילדיהם במצוקה עתידית. כך הצטרפו עוד עשרות אלפי קונים לשוק.
חמורה במיוחד היא העובדה שדברים אלה אינם חוכמה בדיעבד. אזהרות לצפוי להתרחש השמענו אני ונגיד בנק ישראל לשעבר דוד קליין כבר לפני שבע שנים. אולם אזהרותינו נפלו על אוזניים ערלות. התקשורת אז עסקה בהערצה עיוורת לבנק ישראל ולמי שעמד בראשו באותה עת. עיון קל בפרוטוקולים של הוועדה המוניטרית בבנק ישראל, הקובעת את הריבית, מלמדת שהבנק כלל אף לא דן באותן שנים בסיכון הדרמטי שתואר לעיל. חוסר אחריות הראויה לחקירה של מבקר המדינה.
מכל מקום, מחירה של דירה ממוצעת עלה באופן הדרגתי בכ-600 אלף שקל, ויש כ-40 אלף זוגות צעירים בשנה, בתהליך הנמשך כבר שבע שנים. אותם זוגות צעירים והוריהם שילמו עד כה במצטבר כ-80 מיליארד שקל עודפים על דיור, ובשנה הקרובה הם צפויים (גם אם לא יעלו עוד מחירי הדיור כלל) להוסיף עוד 24 מיליארד שקל. וכך בכל שנה מנקודה זו ואילך. עשרות רבות של מיליארדי שקלים אלה נגרעו מהצריכה הפרטית והכניסו את המשק להאטה הולכת וגוברת.
הממשלה מצדה נקטה העלאות מסים דרמטיות שהחריפו את המצב - מס הכנסה עלה ל-50% ויותר, מע"מ עלה ל-18%, מס החברות האפקטיבי (כולל המס על הדיבידנד) עלה אף הוא לכ-50%. כל זה כמובן חל בעיקר על החברות הקטנות; חלק משמעותי מהחברות הגדולות פטורות ממס החברות באמצעות חוק עידוד השקעות הון השערורייתי.
נוסף על העלאות המסים המשיכה הממשלה לתת ידה למגמת האוליגופוליזציה וחוסר התחרותיות במשק הישראלי, שהפך בשבע השנים האחרונות למשק הכי לא תחרותי במערב - משק המתאפיין ברמות מחירים הגבוהות בעשרות אחוזים מהמקובל במערב.
כך מצא עצמו הציבור בפני סיטואציה שבה כוח הקנייה שלו סופג התקפה אחר התקפה: דיור, חשמל, מים, ארנונה, מסים, מזון ועוד. אבל גרועה מהמתקפה הבלתי פוסקת על כוח הקנייה היא התחושה שאין לדבר סוף ומחירי הדיור ממשיכים לעלות (נגידת הבנק אף העניקה השבוע הזרקת דלק נוספת בכך שהורידה עוד את הריבית), הדיבורים על עליית מסים נוספת הולכים ומתחזקים והמונופולים, האוליגופולים וכל שלל הגזלנים שמאפיינים את המשק ממשיכים לצחוק על כולנו.
התוצאה: מיתון שכולו מעשה ידיה של המדיניות הכלכלית, המוניטרית והפיסקלית. למזלם של בנק ישראל והממשלה פרצה המלחמה בדרום. הניסיון הכלכלי מלמד שההשפעות של מערכות דומות הן בטלות, לכל היותר רבע אחוז בצמיחה, אך המערכה מספקת לקובעי המדיניות תירוץ בלתי רגיל, ואני בטוח שהם ימהרו לאמץ אותו.
ובכל זאת, מה נדרש כעת לעשות? מפאת קוצר היריעה, נדון בכך בפעם הבאה.
*** הכותב הוא דיקאן הפקולטה למינהל עסקים וראש החוג לראיית חשבון בקריה האקדמית אונו ולשעבר החשב הכללי