רק אדם אחד הצליח לרוץ אתמול מהר יותר מראש הממשלה שנמלט על נפשו ממליאת הכנסת אחרי ההצבעה על חוק ישראל היום: שר החוץ שלו. רגע לפני שנתניהו טס במדרגות היורדות אל לשכתו, נצפה ליברמן עושה את אותו המסלול בספרינט שלא היה מבייש אצן אולימפי. רה"מ ביקש להימלט מהעיתונאים שעוד לא יצאו מהאולם (וגם מהבושה), ליברמן ביקש להימלט מנתניהו.
את הצעת החוק נגד החינמון שמקדם את נתניהו יזם איתן כבל, אבל בקואליציה אומרים שההוגה הוא יו"ר ישראל ביתנו. התיעוב של ליברמן מנתניהו כנראה גבר על שנאתו לערבים. אמש העדיף להצביע יחד עם אחמד טיבי ואברהים צרצור ולא עם ראש הממשלה.
כאילו היה חסר דם רע בקואליציה הזו, הצעת החוק נגד ישראל היום שהגיעה אמש להצבעה בקריאה טרומית הרעילה אותה עוד יותר. אם עוד היו שאריות של אמון בין הסיעות, אז אמש הן נהרסו אתמול כליל. הצעת החוק שנועדה למנוע את הפצתו של "ישראל היום" ועברה אמש בתמיכת 43 חברי כנסת, לא קשורה לאידיאולוגיה, לתפיסות עולם, או לניהול המדינה. זו פוליטיקה נטו. בעד נתניהו או נגדו. הצבעת אי אמון הכי אישית שיש.
ההצבעה חשפה את עומק הצביעות והאינטרסים בגועליציה. שרת המשפטים הצביעה בעד סגירת עיתון, אנשי הימין הצביעו נגד עיתון שמקדם ראש ממשלה ימני, ודווקא יו"ר מרצ, זהבה גלאון, הפגינה באומץ רב כשהצביעה יחד עם נתניהו.
אם בתחילת השבוע איבד נתניהו שליטה על הרחוב מבחינה ביטחונית, בהמשכו איבד שליטה על מנגנוני הביטחון המתקוטטים, בסוף השבוע התברר שרה"מ איבד גם שליטה על הקואליציה. לצד ההשפלה, נחשפה גם חולשתו של נתניהו. פטרונו שלדון אדלסון שפך עליו מאות מיליוני שקלים, והוא לא הצליח אפילו להביא את כל חברי הסיעה שלו להצביע איתו.
ביום פקודה שבעה חברי כנסת מהליכוד לא הסכימו לסכן עצמם עבורו. צחי הנגבי מקורבו התעכב במשרד החוץ והגיע חמש דקות אחרי ההצבעה, חיים כץ שחשב להתנגד העתיק ברגע האחרון ממירי רגב ולא הרים את האצבע, דני דנון לא הגיע לכנסת, סילבן שלום לא היה במליאה ויריב לוין נעדר מסיבות בריאותיות. אפילו את ארדן לא הצליח להחזיר יום קודם מארה"ב.
שליש מהקואליציה לא היסס להסתכל לרה"מ בלבן של העיניים במליאה ולהצביע בעד סגירת ישראל היום. הם לא חשו מחוייבות, לא פחדו מנקמה. והיא ודאי תגיע. אין ספק שהבוגדים יענשו. הצעת החוק הזו חשובה לנתניהו יותר מהגרעין האיראני.
אם הוא יהיה זה שירכיב את הממשלה הבאה, רשימת חברי הכנסת שתמכו או התנגדו תהיה מונחת על שולחנו ותשמש לו כהוראות הרכבה של רהיט מאיקאה. הדף הזה יקבע מי יהיה שר ומי לא, מי יקבל רשות ועדה ומי ידון לעבודת פרך בכנסת. גם בטווח המידי יהיו עונשים למי שהפקירו את נתניהו ואדלסון. לבני יכולה לשכוח ממינוי שר במקום עמיר פרץ, וארדן כבר חטף אתמול מכה כשעודכן עם נחיתתו שרה"מ מבטל את החוק שקידם שר התקשורת היוצא לפיצול ערוץ 2.
חוק החוקים השלובים
מי שהשפיל את נתניהו יותר מכולם היה לפיד. הוא הבטיח לתת חופש הצבעה אך בפועל חייב את כל חברי יש עתיד להצביע בעד ההצעה (ונגד נתניהו), למעט פנינה טמנו שאטה שנשלחה אל התופת להצביע עם נתניהו ונגד ידיעות אחרונות.
לפיד יחטוף על זה. אם עד עכשיו שקל נתניהו להעניק לו את מע"מ אפס, אז עכשיו הוא יגרור אותו בשיער עד לאישור החוק. זה הבייבי של לפיד, נתניהו יעשה הכל כדי למנוע ממנו את ההישג הזה. אם נתניהו התנגד לאשר ליש עתיד את פרק הרפורמה בבריאות, עכשיו הוא יעמוד על רגליו האחוריות.
השבוע היתה גרמן אצל נתניהו. לפי גורמים מקורבים לנושא הדיון התנהל בטונים צורמים. גרמן ביקשה להרוג באמצעות חוק ההסדרים את תיירות המרפא, נתניהו הבהיר לשרת הבריאות מיש עתיד כי הוא מתכוון להעביר את הרפורמה שלה לוועדה של חיים כץ. גרמן איימה שיש עתיד יעשו קמפיין על הראש שלו. נתניהו הבהיר לה שכץ, האיש שבעזרתו יעביר שינויי חוקה בליכוד וייבחר לראשות הליכוד, חשוב לו יותר. אם עוד היתה נכונות לפשרה, עכשיו יהיה קשה יותר.
חוק ישראל היום, מע"מ אפס, התקציב וחוק ההסדרים, לכאורה לא קשורים זה לזה אך בשלושתם משחקים בתפקידים הראשיים שני אנשים: נתניהו ולפיד. רה"מ ושר האוצר כרוכים בעבותות זה בזה. אישור חוק אחד תלוי באישור החוקים האחרים, וכשלמשוואה הזו נכנס חוק ישראל היום, המצב לא מקל על מציאת פתרון.
מיום שני בלילה יש נתק בין הצדדים. אין שום התקדמות וכרגע גם לא נראית באופק. לח"כ עופר שלח, בא כוחה של יש עתיד יש יותר זמן חדר כושר והוא מנצל זאת, וגם לאלקין, יו"ר הקואליציה והאיש ששומר על האינטרסים של רה"מ התפנה זמן יקר. הבעיה היא שלא מדובר במכולת של נתניהו או לפיד, אלא במדינה שצריכה לאשר תקציב.
השאלה מי ימצמץ קודם, או מי יעשה אקזיט קודם. לפיד או נתניהו. חוק מע"מ אפס הוא הבלם המשמעותי כרגע להקדמת הבחירות. כדי להחזיק מעמד הממשלה הנוכחית צריכה את חוק מע"מ אפס. לפיד חייב לפחות הישג אחד, וכל עוד לא יאושר החוק הוא יישאר בממשלה. מנגד, הקואליציה העתידית לא רוצה את מע"מ אפס. וזו הבעיה העיקרית של נתניהו. הוא חייב להחליט אם מעוניין לשקם את הקואליציה הקיימת, או לבנות את הקואליציה הבאה.
על חודו של השר הבו-זמני
כדאי לשים לב לטרמינולוגיה של נתניהו. ביום א' הלך ללפיד על הראש והצהיר שצריך להוריד את המכס על מוצרי המזון, למחרת נכנס לתחום של ליברמן כשהצהיר שאין אזרחות ללא נאמנות, וביום ג הלך ימינה ונכנס למגרש של בנט ("נפתלי אבו-עלי", כפי שטבע השבוע בוז'י הרצוג). ככה לא נשמע מי שרוצה שלום בית.
הרטוריקה של נתניהו נשמעת כמו החלטה מודעת על בחירות, אבל בפועל העשייה מבססת את הקואליציה. השבוע, רגע לפני שנתקע, אושר תקציב המדינה בקריאה ראשונה ברוב של 58 חברי כנסת.
שר הבינוי, אורי אריאל, היה אמור לטוס באותו הערב לארה"ב, אלא שבלשכת רה"מ ניתנה הוראה לשרים ולח"כים שלא להיעדר מההצבעה, שהיתה מתוכננת לשעה 22:00. על פניו לא הסתמנה בעיה.
הטיסה של אריאל נקבעה לחצות וחצי. כשעה לפני מועד ההמראה התברר שיש עוד חמישה ח"כים שצפויים לעלות לנאום במליאה, וראש ממשלה אחד שבכלל לא נמצא באולם ובלעדיו לא תתקיים הצבעה.
מכיוון שאי הצבעה על תקציב משמעותה כמעשה עמיר פרץ, התכנס צוות השר להערכת מצב שבסופה נשלח חנן נהגו של השר לשדה התעופה עם המזוודה והדרכון של אריאל.
בינתיים התארכו הנאומים. יועצו של השר אריק בן שמעון וראש המטה שלו יפעת וייס החלו לתלוש שערות. אחרי שהצליחו לשכנע חברי כנסת לוותר על הנאום בפני האומה, התברר שיו"ר הכנסת ויו"ר הקואליציה לא באולם. המילה היסטריה הוגדרה מחדש. כשכבר סוף סוף הגיע מועד ההצבעה, אריאל הרים את היד במליאה אך באופן רשמי הוא כבר לא היה בארץ. דרכונו הוחתם שעתיים קודם לכן. למטוס הוא הגיע 7 דקות לפני המראה. הטיסה יצאה בזמן.