יאיר לפיד/ צילום: איל יצהר
יאיר לפיד אסף השבוע את מאמיניו באולם ברמת-גן וסיפר להם בהתרגשות על רשימת ההישגים המפוארת שלו כשר אוצר. כדי לא לשכוח פריטים מהרשימה, לפיד נעזר בדף מסרים מסווה שניצב על סטנד נמוך בקצה הבמה, בגובה דשא. מזוויות צילום מסוימות עלול היה הסטנד של לפיד להיראות כמו כרית האבן שמונחת על קברים בבתי הקברות.
ברור שאיש לא שם לב לזה, אבל אין כמו סימבוליקה שצצה משום מקום. במקום להסתיר את כישלונותיו כשר אוצר חדש בזירה בעזרת מופע להטוטים רהוט, כדאי היה ללפיד - ועדיין מומלץ לו - לחשוף את חולשתיו. האיש הוא הרי פרזנטור משובח, מוכר חלומות, איש שיווק חינני ומגיש מיומן. אבל פוליטיקה אינה חברת שירותים או בידור, אפילו לא עיתונות.
כשאתה מסתיר חולשה או כישלון, לעולם קיים הסיכוי שמישהו יחשוף אותם על חשבונך. חולשה היא הזדמנות לשכלול, לשינוי. כשלא מטפלים בה היא עלולה להפוך לנקודת תורפה. במקום לג'נגל מופע בחירות, כדאי היה ללפיד להתפייס על הבמה עם כישלונו, לחבק אותו באהבה ולתת לו לדעוך אל מותו. הוא לא חייב להמשיך ולשחק בתפקיד הכוכב הנופל של מפלגת האווירה התורנית.
כדי להפוך לאלטרנטיבה מנהיגותית, לפיד צריך לחזור אל בוחריו - מעמד הביניים, הזוגות הצעירים, ילדי דור ה-Y ומעגליהם - ולדבר איתם בשפה ובקודים שלהם; בשפה שהפכה אותו למנהיג. הוא חייב לצייר להם את מפת ההישגים והכישלונות האמיתית שלו, לשתף אותם בפערים שנוצרו בין מה שהבטיח למה שהצליח לקיים, להודות בטעויות. בפוליטיקה החדשה, שלפיד נמנה על חסידיה, מנצחים בזכות המודעות לחולשות וההתמודדות איתן.
לפיד צריך לשכנע את בוחריו שהוא בגר את תקופת החניכה המקרטעת שלו, שהוא בשל להיות מנהיג; לספר להם שהכישלון הוא בית ספר צורב ומעצב; שהפחד לאכזב והעלבון במימוש אכזבה מטלטלים את הנפש ואת התודעה ואת האישיות; להסביר שהטעויות שעשה ומלחמת ההישרדות שהוא משיב עשו ממנו מנהיג טוב יותר, קשוב יותר ויהיר פחות.
אנשיו של לפיד יבינו אותו. רובם מכירים את המצבים האלה מהחיים. הם נלחמים על המקום שלהם בעבודה, שורדים בזוגיות, נאבקים באתגרי הכלכלה, הם מכירים את התחושות. לכן, הם שלחו אותו להיות הנציג שלהם. לכן, מראש האמינו בו. בגלל האותנטיות שלו והחוויות הדומות.
לפיד לא נולד פוליטיקאי. האנשים שבחרו בו עשו את זה בידיעה ברורה שהוא מגיע מעולם אחר. הם גם יודעים שהוא לא מבין כלום בכלכלה, למשל. הם בחרו בו בגלל מי שהוא, לא בגלל מי שהוא רוצה להיות. הם מאמינים שנתוני הפתיחה שלו יאפשרו לו להתפתח ולהיות המנהיג שלהם. עכשיו תורו של לפיד לסמן שהוא אסיר תודה על האמון ושהוא מתכוון להשתמש בו כמקפצה לחיים פוליטיים בוגרים.
מי שהכריז על פוליטיקה חדשה כתימה מרכזית בפעילות שלו, לא יכול להמשיך ולשחק בחוקים של הישנה. קבוצת ווטסאפ שמחליפה את הפייסבוק אינה באמת בשורה. מנהיג לא יכול לגלגל את האשמה על כל האחרים; לזרוק את האחריות על מי שעובר בסביבה (ביבי, הזמן, האח החורג).
בקבוצת ההתייחסות של לפיד מושלים חוקים חדשים של דיאלוג בתוך הקבוצה. מספר 1 הוא בעל כישורים לנהל ולהיטיב את חיי הקהילה כולה, שליח, לוחם שמקבל את אמונם של חברי הקהילה להוביל, להדוף, לפרוץ דרך, וכן - גם לטעות. אבל, לטעות בשקיפות ולהקפיד ללמוד מהטעויות.
המעבר מלהיות עיתונאי וסלבריטאי למנהיג מתעתע. לפעמים זה נראה כמו אותה זירה, אותו אתגר. לפעמים זה נדמה שמי שיישב באולפן, יודע מראש למלא את שני התפקידים - מראיין ומרואיין. בפועל, דווקא הדמיון הוא שמאריך את מסע החניכה, את ההתגבשות. מבלי דעת לפיד הפוליטיקאי עדיין נשען יותר על היכולות של יאיר העיתונאי מאשר על כישורי העולם החדש. הוא יודע לזהות מצוקות וכאבים, לשים את האצבע על מה שלא עובד. הוא יודע לתאר במלים מדויקות ונוגעות את מצב האומה והרוח וליצור תחושה של הזדהות.
לעומת זאת, הוא עדיין לא יודע איך מתרגמים את הסוגייה העיתונאית לבעיה שלטונית - ואחר-כך, איך פותרים אותה. עם זאת, מציאת פתרונות חכמים מתוך דיאלוג - חברי קבוצת ההתייחסות של לפיד מצטיינים בזה. שיתוף כלל המוחות לצוות מנצח. הם עושים את זה בחממות ההיי-טק, בעולם היזמות, בקבוצות הווטסאפ הייעודיות ודרך פייסבוק. כל מה שלפיד צריך זה להיצמד לדי.אן.אי של קבוצת ההתייחסות שלו, להישאר נאמן לערכים המשותפים שלהם, לדיאלוג ולחיפוש המשותף של התשובות הנכונות. הכוח והסיכוי שלו להנהיג צומחים משם.
■ הכותבת היא יועצת אסטרטגית אישית למספרי 1 ומלווה ראשי מפלגות ואישי ציבור