רה"מ היווני אלכסיס ציפראס וקנצלרית גרמניה אנגלה מרקל / צילום: רויטרס
החלטת הפרלמנט הגרמני לאשר ארכה ליוון ליישום "תוכנית החילוץ של יוון", גרמה לתחושת רגיעה בקרב נביאי הזעם המתריעים על התפרקות גוש האיחוד האירופי. עם זאת, הזרמים התת-קרקעיים בגוש האירו ממשיכים לנוע לקראת שינוי בלתי נמנע בהסדרים הכלכליים והגיאופוליטיים של אירופה בעשור הקרוב.
החששות הגרמני והאירופי מהתנתקות יוון מהאיחוד האירופי ומהשלכותיו של צעד כזה על עתיד הגוש, אינם סיפור חדש. גם ב-2010-2011 חזינו במצב כלכלי קשה ביוון, אשר גרם לאיום ביציאה מהגוש, אם לא יימחקו לה חלק מן החובות.
אך המצב הכלכלי באירופה כיום קודר, והתחזיות אינן אופטימיות. הסיטואציה ההיא הובילה למחיקת החובות היווניים, צעד אשר אינו ישים כיום - לא מבחינה כלכלית ולא מבחינת האווירה הציבורית בגרמניה. על רקע שינוי הנסיבות - הוא גורם למתח פוליטי אשר מותח כיום עד תום את התפרים הרופפים שמהם הורכב האיחוד האירופי, לקראת שינוי בלתי נמנע בסדרי העולם האירופיים.
יוון נמצאת זה תקופה ארוכה ביותר במצב כלכלי קשה, פועל יוצא משנים על שנים של ניהול גירעון תקציבי בלתי מבוקר אשר הלך ותפח. לאורך שנים המצב הידרדר, ההתחייבויות גדלו, והכלכלה היוונית הגיעה לנקודת אל-חזור ופשטה את הרגל. באווירה כלכלית קודרת ובמיתון עולמי מתמשך, לא נמצא הגורם שיהיה מוכן להמשיך ולמחזר התחייבויות יווניות ללא כיסוי.
באיחוד האירופי נוצר בעשור האחרון הרגל מגונה - המדינות החלשות של הגוש מסתמכות על סטטוס-קוו שבו במקום לעמוד בהתחייבות לאומית ביחס להלוואות, פשוט ממחזרים את החובות ללא גבול. הרעיון הזה אינו חדש, שהרי הכלכלה העולמית כולה מבוססת על אשליה זו, אך כאשר מדובר בגוף בעל עוצמה כלכלית מוגבלת מנקודת-המבט העולמית - גם לפרטץ' ולחיפופים יש גבול, והפעם הגרמנים הם אלו המציבים אותו.
המדינות החזקות של הגוש - גרמניה וצרפת - מבינות היום באיחור ניכר, כי הן לא יכולות להמשיך ולהסתמך על המתווה הכלכלי הקיים, למרות תועלותיו היחסיות עבורן. הוא מסוכן מדי. אך אף שההבנה חילחלה, אליה וקוץ בה - אם יוון תלך לפשיטת-רגל, תימנע מתשלום חובות ותפרוש מהגוש, היא עשויה להוביל מדינות קטנות נוספות שילכו בעקבותיה. מדובר בכדור-שלג מסוכן עבור כלכלות דוגמת זו הגרמנית, הנהנות מיתרונותיו הכלכליים של הגוש - בהם הרחבה עצומה של אזורי המסחר החופשי וכיכר פורה למינוף הון.
מגדל הקלפים האירופי עשוי לקרוס, אך אין זה צפוי להתרחש כל-כך מהר. הגרמנים לא יכולים להרשות לעצמם תרחיש כזה, ללא תכנון מקדים. כך, הארכה שניתנה ליוון לא ניתנה מאהבת מרדכי, אלא משנאת המן. הגרמנים מבינים שללא ארכה זו, בצל הקמת הממשלה הקיצונית החדשה והעיקשת יותר ביוון, יש להם יותר מה להפסיד מלהרוויח.
בטווח הבינוני-ארוך - יוון תתאושש, הלקח יילמד בצורה זו או אחרת. סביר כי בתום הארכה הבאה יוסכם על מתווה ביניים, אשר יאפשר ליוונים להחזיר חלק מהכסף, במקביל ל"תוכנית חילוץ" מרוככת יותר, כאסמכתא להארכה גדולה יותר בחלקו הארי של הסכום. בסופו של דבר, על חלק מהסכומים תהיה מחילה, וחלקם יוחזרו.
אך לא יוון היא הסיפור, אלא גרמניה ובעלות-בריתה המרכזיות. דווקא שם מחלחלת לאיטה ההבנה שהאיחוד האירופי במתכונתו הנוכחית, על יחסי-הגומלין המעוותים המתקיימים בו בין המדינות החזקות לבין המדינות הקטנות, לא יוכל להמשיך ולתפקד במבנהו הקיים.
גוש האירו נראה יציב יחסית בטווח הקצר, ותוך ארבע-חמש שנים ייתכן שאף יצא מעט מהמיתון הצפוי בו. אך היתרונות הגלומים בו עבור המדינות החזקות הולכים ומתגמדים, ויובילו את המדינות החזקות באופן בלתי-נמנע לפירוק חלקי של הגוש, בהסכמה ובהדרגתיות.
אין אנו צפויים לפרישת מדינות מהגוש, אלא בהחלטה משותפת של המדינות המובילות, אשר תוביל לצמצום הגוש ל-12-15 מדינות חזקות בלבד (האיחוד כולל 28 מדינות). המדינות החלשות - יוון, קפריסין, אסטוניה, לטביה, מלטה ואחרות - ייאלצו להסתדר בעצמן.
מדובר בחלק מתהליך כלל-עולמי, שבו המערכות הכלכליות, המשאבים והדמוגרפיה גורמים לבריתות הגיאו-אסטרטגיות הישנות להפוך ליותר ריאליות ולפחות אמוציונאליות - יותר קשרים בין-מדינתיים מבוססים על אינטרסים כלכליים משותפים, ופחות על שותפויות היסטוריות, ערכיות או דתיות. דרך הוואקום הזה, תתנהל במידה רבה הגיאופוליטיקה החדשה של מרבית המאה ה-21.
הכותב הוא יו"ר פירמת בייקר-טילי-ישראל