מה לא נאמר כבר על תרבות הריאליטי הטלוויזיוני ועל העליבות שהיא מייצרת? כמה מאמרים ומילים נשפכו על המבוכה וחוסר האונים של הצופים בבית אל מול הוולגריות, הבוטות ופריצת גבולות הטעם הטוב שמייצרת "תרבות" זו.
וכך, בהיעדר אופציות אחרות, נאלץ מועדון מתנזרי הריאליטי לסגת אל סוגת האקטואליה והחדשות ושם לחפש לו נחמה, מפלט או לפחות עניין. אלא שלמרבה הציניות דווקא אז הוא נחשף למהות העירומה והבוטה של ריאליטי מסוג אחר. בעוד תוכניות הז'אנר מבזות ומתבזות מתוך חיפוש אחר תכנים של בידור ומנוחה, המעשה הפוליטי שנשקף לנו מבעד למסך, מביא אלינו לסלון את הריאליטי של הזדון.
במקום לבנות תוכנית (עבודה, לא טלוויזיה) מנהיגותית של אופק אזרחי חברתי, כלכלי, ומדיני, נחשפים הפוליטיקאים שלנו כאסופה של בריונים שואפי נקם, הגונבים מתחת לשולחן חוקים, כספים, אינטרסים צרים וכבוד לטובת עצמם ובני בריתם. המונח "שליח ציבור" הפך במקומותינו מלה נרדפת לשועל כוחני וערמומי, בריון שיודע לסחוט ולהשיג בכוח את מבוקשו. במקום במעשה המרכבה, טרודים נציגינו במעשה המסחטה. או שמא, במעשה פילגש בגבעה.
פוליטיקה היא אמנות שדורשת מיומנויות רבות, כמובן שגם פקחות וערמומיות. האתגר של הפוליטיקאים העומדים בראש הפירמידה הוא לעצב ולתעל את היצירתיות והתחכום של אנשיהם לטובת החברה, כלל החברה. פוליטיקה היא פסיפס אינטלקטואלי ורגשי של חלוקת משאבים ויצירת נכסים ציבוריים ופרטיים של חברה; תלות הדדית של קבוצות, שיוצרות מכנה משותף. מרחב אסטרטגי של יצירת הזדמנויות ולא זירת קרב של תאבי נקם, כוח ושררה.
חלוקת משאבים תוך כדי יצירת נכסים וחלוקתם באופן פורה ומפרה - זו הדרך לקדם חברה, לבנות עסקים, להבטיח את עתיד ילדינו. שפע, שגשוג, יציבות הם לא אידיאות לערוג ולכמוה אליהן, כי אם סדר יום ציבורי שצריך לפרוט ולתרגם לתוכנית עבודה שתיושם בהקדם. כל זאת, תוך זיהוי היתרונות, הפוטנציאל והכוח החיובי של קבוצות שונות בחברה וגיוסם לטובת הכלל.
הביטו, לדוגמא, בכניעת הליכוד מול רשימת הקנייה של יהדות התורה במו"מ הקואליציוני. לא מדובר רק בבזבוז של כספים ציבוריים, כי אם בהשחתה של נכסים ומשאבים ציבוריים, כספיים ורוחניים. כרסום במהות הממשל, כרסום בכוחו וביציבותו של החוק, פגיעה בזכויותיהם ואיכות חייהם של אזרחים - כל אלה מבאישים את נורמת הדיון הציבורי והאזרחי.
הבריונות הפוליטית והביזה של נכסי החברה אינם נחלתו של מחנה פוליטי מסוים. החמדנות והרס המרקם הציבורי הפכו למכנה המשותף המרכזי של הפוליטיקאים. גם יאיר לפיד שותף לאותה ציניות ציבורית, מאחר שבסיבוב הקודם לא ברר את הדרך בה ביקש להנחיל את כוונותיו האזרחיות והפך את נציגי המפלגות הדתיות לתאבי נקם.
פוליטיקה במיטבה אינה מלחמות סקטוריאליות. פוליטיקה במיטבה משמעה לקום כל בוקר מתוך מחוייבות להגדלת הנכסים הסימבוליים והארציים של הקבוצות השונות, שמרכיבות את הפסיפס הישראלי.
צמיחה והתרחבות בעולמות הכלכלי, החברתי והמדיני מתאפשרת בזכות חולמים, יזמים, חורשי טוב, מהפכנים. בדברי הימים, אנשי נקם ורודפי כבוד, חשדנות ומרמה, הפילו אסונות על העולם, איש מהם לא הצליח להביא לעולם אף בשורה, הם לא היטיבו עם העולם.
הפחד הכי גדול של פוליטיקאי נבחר אמור להיות הפחד מכך שלא יצליח לזהות את היצירתיות, ההזדמנויות והיתרונות שכל קבוצה אזרחית שונה מייצרת בינה לבין עצמה, ולחבר אותה לטובת הכלל. בכדי לקומם ולקיים את האתוס הראשוני והנפסד "אדם לאדם זאב", אנחנו לא זקוקים למנהיגים.
מנהיגים ופוליטיקאים חייבים לשאת על נס את הידיעה שיש לנו ארץ נהדרת. הם לא יכולים לקום בבוקר ולשאול מה המדינה עשתה בשבילם, הם חייבים לברר מה הם עושים בשביל המדינה. במקום לבדוק מי החוקר התורן בלהב 433, להחליף אנשי משפט באנשי שלומנו, ולהשתיק את רביב דרוקר, הם אמורים לזהות את מכלול הנכסים של דיירי הבית המשותף הישראלי, ולחלק אותם בהגינות ובהדדיות.
■ הילה טוב היא בעלים של חברה אסטרטגית לייעוץ וליצירת נכסים ציבוריים ועסקיים.