יעקב ליצמן / צלם: איל יצהר
החרדים חזרו לקואליציה. ומיד צצו ההשמצות המוכרות, ההכפשות הידועות, והיבבות שחוזרות על עצמן כמו תוכי שלקה בהיסטריה. עם היוודע פרטי ההסכם הקואליציוני בין סיעת יהדות-התורה לליכוד, אחזה ברבים "תדהמה", חלקם הביעו "זעזוע", ואחרים תקפו אותו בחריפות. אז בואו תסבירו לי - ובלי התלהמות לשם שינוי - מה הבעיה שלכם איתם. ומה הופך חברי-כנסת שדואגים למצביעיהם החרדים ל"סחטנים".
המילה הזאת, "סחטנים", מרתיחה אותי. כשהחרדים מציגים לצוות המו"מ מטעם הליכוד רשימת דרישות, זו "סחטנות", אבל כשנפתלי בנט דורש תפקידים, זה לגיטימי. וגם כשמשה כחלון מעמיד תנאים דרקוניים, זה חלק מהמשחק. ועוד לא דיברנו על גודלם האמיתי של התקציבים למגזר החרדי, הנמוכים במיליארדים רבים מסכומי העתק שמושקעים בהתנחלויות או מוזרמים לתקציב הביטחון המנופח, דקה אחרי שראשי צבא-ההגנה-לישראל מתחילים לפמפם לנו תרחישי זוועה על מדינה המותקפת מכל עבריה.
החרדים לא דנו כלל על תיקים (הם קיבלו אותם מראש), אלא נאבקו למען שיפור חייהם של מצביעיהם, ובתוך כך גם השיגו הישגים חברתיים נאים וחשובים, שמהם, משום מה, רוב התקשורת בחרה להתעלם. כי מה לא ראוי בהנגשה לנכים במוסדות חינוך? ומי מתנגד להרחבת טיפולי השיניים, בהדרגה, עד גיל 18? והאם יש רע בהשקעה בתחבורה ציבורית? ולמה לא לפרגן לרפורמות עבור קשישים סיעודיים?
אז אולי הפוליטיקאים החרדיים הללו אינם כה איומים? אינם כה מתועבים? אינם כה סחטנים? אולי הם, בניגוד לעמיתיהם החילונים, מקיימים את הבטחותיהם, גם אם חלק מהן אינן מוצאות חן בעינינו? האם לא הגיע הזמן שנרד מהאולימפוס, נפסיק להתנשא עליהם, נכיר בזכויותיהם, נקשיב לכאביהם ונבין מה באמת מציק להם ומה באמת חשוב להם?
הטענות על "סחטנות" לכאורה של חברי-הכנסת של יהדות-התורה אינן אלא כיסוי לגזענות הקשה של רבים בחברה הישראלית כלפי כל מי ששונה מהם, ובמיוחד אם הוא לובש קפוטה, חובש שטריימל, וציצית מציצה לה מתחת לבגדיו. אנחנו נרתעים מהם, פוחדים מהם, שונאים אותם, כפי שאנחנו שונאים ערבים, או מזרחים, או שמאלנים, או נשים. התירוץ הנבוב הזה, שהם שודדים לכאורה את הקופה הציבורית, לוקחים מאיתנו כסף, ולא עושים כלום, מעיד בעיקר על בורות עמוקה מול התהליכים המרתקים המתרחשים בחברה החרדית, כמו גיוס של צעירים לצבא וכניסה של נשים רבות למעגל העבודה.
לקרוא להם "פרזיטים", או להגדיר אותם כ"עלוקות", מזכיר לנו ימים שחורים בתולדות העם היהודי. היחס הזה אינו מגיע להם, גם אם לא פעם הביקורת כלפיהם בהחלט מוצדקת. למשל, המאבק של אותם ח"כים בלימודי-הליבה אינו עוזר למגזר החרדי, אלא להיפך, ורצוי היה שיקשיבו לצעירים המיואשים שרוצים לרכוש דעת, למצוא עבודה ולפרנס את משפחותיהם בכבוד, ולא בעזרת גמ"חים או כספי מדינה.
תקציב המדינה אינו שייך רק לחילונים. הוא של כולנו. וראוי שנדע לחלוק בו. במיוחד עם אלה השונים מאיתנו. משום כך, מצער שהמפלגות הערביות אינן מהוות חלק אינטגרלי מהקואליציה הזו או כל קואליציה אחרת. נכון שעליהם היו כותבים, מן הסתם, דברים איומים אפילו יותר, אבל לפחות היו מצליחים לשפר, ולו במעט, את חייהם של כ-20% מתושבי המדינה שמופלים לרעה כבר עשרות שנים.
הח"כים החרדים הראו לאיימן עודה, ראש הרשימה הערבית המשותפת, ולחבריו את הדרך. עכשיו תורם להפנים מדוע חשוב שגם יהיו חלק מהמשחק הקואליציוני וישתתפו סוף-סוף בהנהגת המדינה.