בנימין נתניהו, משה כחלון וקרנית פלוג / צילומים: קובי גדעון-לע"מ ואיל יצהר
לפני הודעת הריבית האחרונה, בסוף אפריל, שרר קונצנזוס בשוק שלפיו הריבית תיוותר במקומה. השוק סבר, שמאחר שהריבית נמצאת כבר ברמה נמוכה, 0.1%, בנק ישראל לא יפחית את הריבית, והוא יעשה זאת רק אם יתקבלו בעתיד נתונים שמצדיקים זאת. השוק היה כל-כך משוכנע שלא יחול שינוי בריבית, עד שכשזו אכן הוכרזה, הוא הגיב מיד במכירה מאסיבית של דולרים.
איך ייתכן, אם כן, שעל אף שכולם ציפו שלא יחול שינוי בריבית, השוק הביע את "אכזבתו" באמצעות מכירה של דולרים? בוול-סטריט קוראים לזה "whisper number". במילים אחרות: "אנחנו יודעים שחברה X תדווח על רווחיות מסויימת, אבל בסתר לבנו מקווים שהיא תהיה גבוהה בהרבה ממה שאנחנו כביכול מצפים". ובהשאלה להחלטת הריבית האחרונה, השוק כאילו אמר: "כנראה, בנק ישראל לא יפחית את הריבית, אבל אולי הוא בכל-זאת יוריד אותה".
זהו מעגל הקסם החדש-ישן בשוקי ההון, שלנו ושל כל העולם. המשקיעים התרגלו (שלא לומר התמכרו) לתוכניות ולפעולות מוניטריות אגרסיביות של הבנקים המרכזיים, וכאשר אלו אינן מיושמות, הם מביעים את אכזבתם באמצעות מכירה של הנכסים שנתמכים על-ידי המדיניות המוניטרית. במקרה הזה, מכירת מט"ח.
וכך, ומתוך תקווה שיש ביכולתו להשפיע על המטבעות (בעיקר על פיחות השקל), הכניס עצמו בנק ישראל לאותה "מלחמת מטבעות" עולמית, שממנה הוא מתקשה ויתקשה לצאת. בהודעות הריבית האחרונות שלו, בנק ישראל קשר קשר הדוק בין מדיניות הריבית לבין שער-החליפין, בכך שהצהיר שהמטרה העיקרית של מדיניות הריבית היא להחליש את השקל על מנת לסייע ליצוא, תוך התעלמות למעשה מההשפעות - השליליות ברובן - שיש לריבית אפסית על שאר גורמי המקרו.
לדוגמה, שוק המשכנתאות והדיור שזוכים לביקושי ענק, כי עלויות המימון לרכישת דירה ירדו לשפל. נהירת המשקיעים לשוק הנדל"ן גורמת לעלייה באי-שוויון כי הזוגות הצעירים ורוכשי הדירות בפעם הראשונה, נאלצים להתמודד עם מגבלות רכישה מחמירות של בנק ישראל, בעוד שבעלי ההון והממון יכולים לממן בקלות רכישת דירה.
הדינמיקה של מעגל הקסם הזה התחילה ברגע שהשקל התחזק, לאחר שהריבית לא הופחתה, בניגוד/בהתאם לצפי. או אז בנק ישראל נזעק להציל את הדולר השוקע. איך עושים זאת? בשתי דרכים לא אפקטיביות במיוחד. הראשונה, רוכשים דולרים. ולא משנה שהאסטרטגיה הזו נכשלת כבר כמה שנים? כל עוד אין אסטרטגיה חדשה, נמשיך בזו הכושלת הישנה.
האמצעי השני להשפיע על המטבע הוא להפחית את הריבית. נו, אז מה אם הריבית כבר אפסית? ומה זה חשוב שכולם מתנפלים על מניות/אג"ח קונצרני/נדל"ן וכו', בגלל שהאלטרנטיבה היא אפס? הסבר כלכלי טיפשי ה"חוסר אלטרנטיבה" הזה. וכך, בנק ישראל ממשיך ונוקט אותן שיטות שערמו דולרים למכביר בקופתו בלי שאלו ישפיעו על שער-החליפין.
להקות מעודדי הדולר
ואם טרם השתכנעתם? נזכיר כמה עובדות. אפילו בזמן מבצע "צוק איתן", השקל לא נחלש מול הדולר. להיפך, בעת אחד המשברים הביטחוניים החריפים של השנים האחרונות, השקל דווקא התחזק. לעומת זאת, השקל החל להיחלש מתישהו באוגוסט, באותו זמן שבו הדולר החל להתחזק בעולם. אנא הפנימו, בנק ישראל אינו יכול להשפיע על שער-החליפין לאורך זמן, ויסלחו לי להקות מעודדי הדולר והפרשנים מטעם עצמם או מטעם אינטרסים שונים. רציתם כפר גלובלי? קיבלתם כפר גלובלי. לטוב ולרע.
כל זה לא אומר שנדונו לעולם שבו אמצעי העידוד הכלכלי היחיד הוא הריבית האפסית. לאחר שנים רבות שבהן שימשו הבנקים המרכזיים בעולם כגורם שתומך ומאזן את המערכות הכלכליות, הגיעה תורה של המדיניות הפיסקלית. והדברים רלבנטיים יותר מתמיד דווקא למשק הישראלי. לשמחתנו, המשק צלח בשלום את המשבר הפיננסי והיסודות האיתנים שלו מאפשרים לו להניע את הצמיחה בקלות רבה יותר לעומת משקים מערביים רבים אחרים.
עכשיו הגיע זמנה של הממשלה לפעול. המשק לא זקוק לריבית שלילית כי נזקיה רבים מהתועלת שתביא. המשק זקוק לתוכנית כלכלית שתעודד השקעות במפעלים, בין שבאמצעות מענקי צו השעה ובין שדרך מדיניות מס מקילה. פיתוח של יישובים מרוחקים תוך חיבורם בתשתיות מודרניות למרכז, יכול להשיג שתי ציפורים במכה אחת: גם טיפול במצוקת הנדל"ן וגם עידוד השקעות.
זה לא המקום לפרט את כל מה שניתן ואפשר לעשות כדי לעודד את המשק. אך העיקרון ברור. אל תורידו ריבית, אלא תעלו את רכיב ההשקעות (שיורד זה שלוש שנים ברציפות). כי התמורה למשק מהשקעות תהיה גבוהה הרבה יותר מריבית שלילית, וגם תשפיע לזמן רב יותר. בקיצור, צו השעה הוא לנקוט יותר מדיניות פיסקלית, ופחות מוניטרית. ישראל היא לא אירופה, ולפחות מההיבט הכלכלי, טוב שכך.
הכותב הוא מנהל השקעות ראשי, אפסילון