מי שלא הסתפק במו"מ הקואליציוני ורצה הוכחה ניצחת, הוא קיבל אותה היום: עם נתניהו הכל הולך בכוח. חזק מול חמאס, חלש מול מירי רגב ואיוב קרא. רק באיומים או באשפוז בבית חולים אפשר להגיע עם נתניהו לתוצאות. אולי הוא פשוט רגיל מהבית, אולי זה השילוב הקטלני שבין ממשלת 61 שבה אפשר לסחוט ממנו הכל, לאופיו של נתניהו, שלא עומד בהתחייבויות, שלא מקבל הכרעות, שדוחה הכל לרגע האחרון ונופל לכל בור. ואם פספס- אפשר לסמוך עליו שיחזור לאחור.
רה"מ כהרגלו לא מדלג על אף טעות בספר. אחרי שכלא את עצמו במבוי סתום עם הרצוג והגיע לריסוק יחסים מוחלט עם ליברמן, הוא דחה את סאגת חלוקת התיקים בליכוד לשעות האחרונות לפני השבעת הממשלה. נתניהו כמו נתניהו משאיר הכל לרגע האחרון. מאז ומעולם דגל רה"מ באסטרטגיית הנעילה: הוא נועל את כולם יחד איתו בתא הטייס. או שכולם מתרסקים, או שכולם ניצלים. ככה זה היה במו"מ הקואליציוני, ככה היה השבוע עם ההצבעה על הרחבת הממשלה. נתניהו לא יחרוג ממנהגו גם הערב. הקהל יחכה בכנסת, היציע יתמלא באורחים, רק ראש הממשלה עוד יהיה ספון בלשכתו ויתמקח על תיקים. אף אחד זה לא יופתע אם בסביבתו של נתניהו עלה הרעיון שרה"מ יגלה לחבריו בליכוד איזה תפקידים הם יקבלו רק בעוד ארבע שנים, לקראת סיום הקדנציה רק כדי להבטיח את האצבע שלהם בכל ההצבעות.
בממשלת 61 הסחטנות מובנית. את מירי רגב למשל, נתניהו לא סובל. הוא רואה בה כמי שעשתה הכל כדי להדיחו, כשלוחה של גדעון סער, כמי שמסוגלת להפיל את הממשלה בלי להניד עפעף. לכן, קבלו במחיאות את השרה החדשה סביב שולחן הממשלה. כפיים לשרת התרבות.
אמש התקשרה רגב לחיים כץ והבטיחה לו שלא תדרוש את התיק הרווחה שמיועד לו. בינתיים איים כץ להישאר בחוץ אם הרווחה לא יימסר לידיו. נתניהו ידע שהאיום של כץ אמיתי. ויתור על תפקיד שר יאפשר לו להישאר יו"ר ועדת עובדי התעשייה האווירית. אין לו מה להפסיד. מה לא הוצע לכץ במהלך הלילה: הוא עבר מתיירות לקליטה לתרבות ומשם לספורט. כץ התעקש וקיבל את הרווחה. אחרי ההישגים שגרף בוועדת העבודה, התפקיד תפור עליו כמו כפפה ליד.
מי שנתניהו לא לקח בחשבון במשחק הוא ארדן, שהחליט אמש לשחק עם ראש הממשלה פוקר. אחרי שהגיע ראשון בפריימריז זו ההזדמנות שלו לקבל את התיק הבכיר בליכוד. זה או עכשיו או לעולם לא. ארדן נעמד על רגליו האחוריות ודרש לקבל את תיק החוץ הבכיר או כפיצוי שני תיקים: פנים ובט"פ. אלא שבניגוד לאחרים ארדן לא יצר מאזן אימה בסיעה, הכוח שלו הוא בקרב המצביעים החופשיים ובציבור הכללי, מה שמאפשר לנתניהו לשמור את משרד החוץ אצלו. ולא בשביל כניסה אפשרית של בוז'י הרצוג, אלא כדי לא לסבך עוד יותר את הפלונטר. אם נתניהו יכנע לארדן- הוא יסתבך עם ישראל כץ.
המנצח הגדול מקרב שרי הליכוד הוא ישראל כץ, שהצליח לשמר את הקיים ולהוסיף לו ארומה ביטחונית. כץ ימשיך בתחבורה ויחזיק גם במשרד המודיעין, שגודלו הפיזי עשוי להטעות. מדובר במשרד קטן שיש לו רק שישה עובדים, אבל הוא יהפוך את כץ לשותף סוד גדול. כץ יהיה גם חבר הקבינט המדיני ביטחוני וישב בכל הפורומים המצומצמים ביותר. במקביל הוא ישמש מ"מ בחלק מנסיעותיו של נתניהו לחו"ל, ויהפוך אותו לדמות הפוליטית הבכירה סביב שולחן הממשלה אם יקרה משהו כשנתניהו ישהה מחוץ לגבולות המדינה.
אז איך הצליח כץ להוציא את המקסימום האפשרי מנתניהו ולהיות השר היחיד המרוצה בליכוד? הוא פשוט פיצח את השיטה. בנוסף להיותו יו"ר מזכירות הליכוד, פונקציה חשובה להעברת מהלכים עבור יו"ר התנועה, הוא הצליח להכניס לכנסת קבוצה של ח"כים חזקים בשטח הליכודי ובאזורים השונים. מי שמתבונן היטב, ונתניהו יודע לראות דברים, לא יכול להתעלם מקבוצת הח"כים שמקיפה את כץ בכנסת: דודי אמסלם, דוד ביתן, וג'קי לוי. הם יושבים יחד במזנון, מתהלכים יחד במסדרונות וגם ישבו זה לצד זה בסיעה אל מול עיניו של נתניהו. אין צורך להכביר במילים: כוחו הפוליטי של כץ יותר גדול מאצבע אחת. הדבר האחרון שנתניהו ירצה זה להסתבך עם סיעת ישראל.
הבעיה האמיתית של נתניהו היום היא סילבן שלום. אמש התקשרו מלשכת ראש הממשלה לזמן את שלום לפגישה המיוחלת. סילבן ישן, נאמר למזכירות. שלום מיומן בתהליכי בניית תיקים. החמ"ל שפתח הבוקר בלשכת רה"מ לא ייסגר עד ששלום יצליח לקבל חבילת פיצויים שתאפשר לו לשמור על כוחו הפוליטי. הוא רוצה את החוץ. הוצע לו הפנים. שאלתי אותו אם יסתפק בכך. "פנים זה לא חוץ", השיב שלום בחיוך.
עד כמה חלום תיק החוץ של ארדן או שלום היה במרחק נגיעה, יעיד הסיפור הבא: כמה שעות אחרי שליברמן הטיל את הפצצה הפוליטית והודיע שלא יצטרף לקואליציה, ישבו חברי צוות המו"מ של הליכוד במשכן הכנסת השומם והמתינו למוצא פיו של בנט. בליכוד חששו שבנט ינצל את 48 השעות שנותרו על פי החוק להרכבת הממשלה ויסחט את הלימון עד הסוף. הוא היה יכול לבקש כל שעלה על רוחו: ממסאז'' מנתניהו כל בוקר, ועד ארוחות ערב מבושלות ומוגשות על ידי שרה כשהיא רוקדת בלט. בלעדיו הרי אין ממשלה. השעה היתה קרוב לחצות, אלקין ולוין שכבר לא ראו בעיניים, נקראו להתייעצות. לוין סחב שפעת שבועיים, ואלקין לא ישן חודש וחצי בערך, קיבלו תדרוך מעו"ד דוד שמרון: בנט יכול לדרוש את תיק הביטחון, או החוץ, ואולי רוטציה, אמר להם שמרון, אבל אנחנו נעמוד על החבילה שהצענו ונתעקש על תיק החינוך, החקלאות והתרבות. אם בנט יאיים לא להיכנס לממשלה- את משרד החוץ אפשר יהיה לתת לו גם ב-23 בלילה, שרטט שמרון את הקווים האדומים של הליכוד.
בנט, שהיה ספון בחדרו מרחק שני מסדרונות משם, לא שמע את השיחה ודרש את תיק המשפטים. בדיעבד זה התברר כבוננזה עבור הבית היהודי, אבל זו לא הנקודה. נתניהו היה מוכן למכור את תיק החוץ נתניהו לשנוא נפשו בנט, אבל לא לאף אחד מחברי הליכוד.
הקרב על השנמוך
רופא שהיה מגיע למשכן הכנסת בלילה לא היה מוצא אף ח"כ מהליכוד עם דופק. בזמן שהעדר חיכה בחיל ורעדה לזימונו של הרועה ללשכת רה"מ, היה מי שנזכר בקטע הזה מתפילת "ונתנה תוקף": "וְכָל בָּאֵי עוֹלָם יַעַבְרוּן לְפָנֶיךָ..וְתִכְתֹּב אֶת גְּזַר דִּינָם: מִי יִחְיֶה וּמִי יָמוּת. מִי בְקִצּוֹ וּמִי לֹא בְקִצּוֹ, מִי בַמַּיִם. וּמִי בָאֵשׁ, מִי בַחֶרֶב. וּמִי בַחַיָּה, מִי בָרָעָב. וּמִי בַצָּמָא, מִי בָרַעַשׁ. וּמִי בַמַּגֵּפָה, מִי בחֲנִיקָה וּמִי בַסְּקִילָה, מִי יִשָּׁקֵט וּמִי יִטָּרֵף, מִי יִשָּׁלֵו. וּמִי יִתְיַסָּר..". נתניהו, איש הספר וחוג התנ"ך, נאמן למקורות, כנראה שינן את כל שיטות החיסול שמוצעות בתפילת יום הכיפורים. המחסל מבלפור מכה ברביעית.
לארדן שרצה את החוץ, החינוך או הפנים, עשה נתניהו כיפה אדומה והעניק לו את המשרד לביטחון פנים. ארדן שקל לעשות לנתניהו מעשה דוד לוי בתמורה, וגם שלום הרהר בסוגיה. אחרי שהיה שר אוצר, חוץ, סגן ראש הממשלה, ומה לא, נאבק עכשיו על תיק הפנים המקוצץ. איוב קרא, שרוצה כבוד למגזר, נאלץ לאשפז את עצמו כדי להשיג אולי תפקיד של סגן שר, וכן הלאה. בסופו של התהליך מורט העצבים, ישבו ליד נתניהו סביב שולחן הממשלה שורה של שרים מרוטי נוצות, מאוכזבים, מרירים, כעוסים, מושפלים, מוכים וחבולים. גם אם מישהו מהם הצליח לסחוט מנתניהו קצת יותר ממה שהיה אמור לקבל- זה היה כדי לא להשתנמך. נתניהו הפך לחברי הליכוד את הטבלה: את רשימת המרוצים בליכוד מוביל לא מי ששודרג יותר, אלא מי ששונמך פחות.
זו האופוזיציה טמבל/ממשלת השלפוחית
ביום ב' אחר הצהריים, כשהפעמון המזעיק את החכים להצביע כבר צלצל פעמיים, רץ דני דנון את דרכו למליאה. שני בחורים צעירים שצעדו לפניו במדרגות השתעשעו במחשבה שאם יחסמו אותו, הוא לא יגיע בזמן להצבעה והממשלה תיפול. זו היתה יכולה להיות אנקדוטה משעשעת אלמלא זה היה נכון. אם דרעי, שיצא לאכול צהריים מחוץ לכנסת לא היה מספיק לחזור, ממשלת נתניהו הרביעית לא היתה קורמת עור וגידים (לא בטוח שהשניים האלה היו מצטערים על זה).
הממשלה ה-34 שנולדה כממזר שאיש אינו רוצה בה, שהרכבה השתנה במהלך ההיריון, תושבע (אולי) הערב לאחר כמעט חודשיים מאז הבחירות. שעת לידתה עוד לא ידוע, אבל הספקולציות על מועד פטירתה יכולות לפרנס סוכנויות הימורים בלונדון.
בזמן ששרי הליכוד כססו ציפורניים אמש, ישב הרצוג בביתו לכתוב את הנאום שיישא אם וכאשר תושבע הממשלה הערב. זה יהיה נאום חריף, תקיף ופולמוסי שלא מאפיין את יו"ר המחנ"צ הנינוח בדרך כלל. הוא לא ייתפס במילה שהוא לא מתכוון לה. רוח הלחימה שתנשב ממנו תוכל להעיף את חברי הקואליציה, אבל גם הרצוג מבין שזו לא הקואליציה, זו האופוזיציה, טמבל. השאלה היא מי יהיו החוליות החלשות באופוזיציה, וכמה זמן היא תצליח להחזיק את כולם קצר. לגרור 59 חברים כל שבוע למשכן זה לא קל. הח"כים הצעירים רעבים לקרבות. הם יתייצבו למלחמה, אבל איש המפתח הוא ליברמן. השאלה האם הוא יגלה נחישות וכושר התמדה להגיע כפי שהתחייב ב-9 בבוקר ולצאת ב-9 בערב ו/או מתי הוא ירגיש חנוק בארץ וייסע להתאוורר בבלרוס או בווינה.
יו"ר ישראל ביתנו, שהביא לפריכות הקואליציה, יהיה גם זה שיקבע האם האופוזיציה תהיה שברירית. השבוע כבר התקזזה ישראל ביתנו עם הליכוד. אולי זו היתה רק מחווה הומניטרית לחיים כץ שמחלים מניתוח. ביום ב' פתח ליברמן לשכה במזנון הכנסת. הוא נפגש עם כחלון, לבני והרצוג. בשיחות סגורות הוא אמר שהממשלה לא תחזיק יותר משנה. ליברמן מזהה פוטנציאל להתפרקות. ברוב הוועדות בכנסת יהיה רוב של ח"כ אחד, במליאה יהיה רוב של שניים. ככה אי אפשר לנהל מדינה. כשראש הממשלה והשרים חייבים לשבת במליאה בכל יום שני ורביעי כדי לשמור על רוב מבלי לצאת לשירותים, להפסקת עישון, או לאכול במזנון קדנציה שלמה זה לא עסק. ממשלת השלפוחית, כפי שכינה אותה יאיר ניצני בגלי צה"ל, לא תחזיק מעמד לאורך זמן. זו תהיה ממשלת איפוק לאומית, משותקת ומושבתת.
כושר השרידות תלוי גם ברמת המשחק של כחלון עם האופוזיציה. אם שר האוצר החייכן ונעים ההליכות ישתף פעולה עם אנשי המחנ"צ - הם יתמכו בו והוא יקדם להם הצעות חוק, הממשלה הזו תשרוד קצת יותר.
מבחינה פרלמנטרית הממשלה יכולה לשרוד כמה חודשים. זה לא יהיה נעים או נוח, זה ידרוש לא לשתות הרבה מים לפני כניסה למליאה, אבל זה אפשרי. בטווח המידי אין שום איום קיומי על הממשלה החדשה. במשך 45 הימים הקרובים לא ידונו הצעות חוק פרטיות, ואם יהיו הצעות בעייתיות הן יוצאו להורג בוועדות של הליכוד. השלב הבא להפלת ממשלה הוא תקציב המדינה שמתוכנן לעבור בנובמבר. עד אז יבלו חברי הכנסת בפגרת הקיץ ולנתניהו יהיה שקט בראש. בעוד חמישה חודשים, אחרי החגים, יתחיל המשחק מחדש. נתניהו יהיה חייב להרחיב את הממשלה, או שימצא את עצמו במהלך 2016 בעיצומו של קמפיין בחירות. כחלון, שהתחייב שלא לשבת בממשלת 61, יעניק לראש הממשלה שלושה חודשים למצוא פתרון.
הפיתיון של נתניהו יהיה תיק החוץ, הדובדבן שבקצפת, הקרם דה לה קרם של התיקים. מי לא חלם לראות עצמו יוצא מהמכוניות עם החלונות הכהים, חנוט בחליפה שחורה מלווה במאבטחים.
הרצוג לא יוכל להיכנס לממשלה אם מצבו של נתניהו יהיה קריטי. הוא לא יהיה זה שיכנס לממשלה כדי להציל את נתניהו מעצמו. בהפוך על הפוך, מפלגת העבודה תוכל להצטרף לקואליציה רק מצבו של נתניהו יתייצב והוא יוכל לנשום עצמונית. החבירה של מחנה השמאל לממשלת ימין תתאפשר רק על רקע מדיני.
לכן אנשי נתניהו ישקיעו את מירב המאמצים לצרף את ליברמן, כן את אותו אחד שרגע אחרי שהודיע נתניהו לנשיא שיש לו ממשלת 61, נשלחו אליו שליחים מטעמו של ראש הממשלה כדי להציע לו את תיק הביטחון, ובו זמנית ניסו לגנוב לו מתחת לאף שני ח"כים - אורלי לוי וסופה לנדבר, ולצרף אותן לליכוד תמורת תיקים. וכל זה אחרי שראש הממשלה ניסה במהלך הבחירות לעודד הקמת מפלגה רוסית נוספת בעזרתו של יו"ר מפעל הפיס לשעבר, שמעון כצנלסון, שניהל לנתניהו חלק מהתשתית למטה הרוסי. שיהיה לביביסטים בהצלחה עם זה.
במפלגת השלטון מאמינים שליברמן, שיתקשה לשתף פעולה עם היימן אודה וזהבה גלאון כדי להפיל ממשלת ימין, יהיה הראשון לחזור לחיקה החם של הממשלה ולמרצדסים המפנקים של משרד החוץ. אולי לא היום או מחר, אבל בהמשך. מי שראה את החיוכים של ליברמן השבוע בכנסת, את שביעות הרצון מהמהלך, את העונג שהוא שואב מהמצב הפוליטי שאליו הכניס את נתניהו, מתקשה להאמין שזה יקרה. מצב רוחו האנרכיסיטי של איווט לא מתיישב עם המשך קיומה של קיסרות נתניהו הרביעית.
גם עכשיו, אחרי ים הדמעות, הבכי והנהי, הממשלה שתושבע הערב, היא ממשלת מעבר בדרך לממשלה האמיתית, או בדרך לבחירות חדשות. כשבצוק איתן אמר הרצוג שישראל בדרך לבחירות, כולם חשבו שהוא הזוי. השבוע בישיבת הסיעה אמר את זה יו"ר המחנ"צ שוב.