אתמול (א') הותר לפרסום כי חברת JCS אולפני הבירה ירושלים בע"מ תשלם לעובדת, שפוטרה במהלך התקופה "המוגנת" שלאחר תום חופשת הלידה, פיצויים בגין פיטורים שלא כדין על סך 19 אלף שקל.
עם זאת, נשיאת בית הדין האזורי לעבודה בתל-אביב, השופטת דיתה פרוזינין, דחתה את החלק הארי של תביעת העובדת, שהועמדה בתחילה על יותר ממיליון שקל, וקבעה כי כל צד יישא בהוצאותיו, כך שהוצאות המשפט לא יושתו אך ורק על JCS.
חברת JCS, העוסקת בתחומי התקשורת וההפקה הטלוויזיונית, העסיקה את העובדת, טל כהן, במשך כ-12 שנים בחטיבת החדשות. תחילה היא הועסקה כמתאמת אמצעי הפקה ושידור במחלקת המבצעים בחטיבת החדשות בירושלים, ובהמשך קודמה לתפקידים ניהוליים. בתקופה שלאחר לידת בתה השלישית, זומנה כהן לשיחה עם המנהלים הבכירים בחברה, ובחודש מארס 2010 קיבלה מכתב פיטורים.
כהן הגישה תביעה לתשלום פיצויים בגין הפרת חוק עבודת נשים, חוק שוויון הזדמנויות בעבודה, הפרת חובת השימוע ועוד.
בתביעתה טענה התובעת כי פוטרה בתקופה המוגנת, היינו בתקופה בת 60 הימים שלאחר שובה מחופשת לידה, שבהם נאסר על המעביד לפטר עובדת על-פי הוראות חוק עבודת נשים, אלא בהיתר של הממונה על חוק עבודת נשים במשרד הכלכלה.
לעומת זאת, JCS טענה כי התובעת לא שבה לעבודה עם תום חופשת הלידה ובחרה לנצל חופשה צבורה, והיא שבה לעבודה רק לאחר סיומה של התקופה המוגנת. על כן לא הייתה כל מניעה לפטרה בתקופה זו, לטענתה.
עוד טענה החברה כי כהן פוטרה בשל שיקולים מקצועיים וענייניים ובשל מצבה הכלכלי של החברה.
בית הדין דחה את טענות החברה לפיהן הפיטורים היו כדין. נפסק כי האיסור לפטר עובדת לאחר שובה מחופשת לידה נועד לאפשר לעובדת לשוב לעבודתה, להשתלב בשוק העבודה ולהוכיח את עצמה בשוק העבודה. "הנתבעת לא איפשרה לתובעת לעשות כן, ומשכך הפרה את הוראות חוק עבודת נשים, והיא נדרשה לשלם לתובעת פיצוי בגין הפרה זו", נקבע בפסק הדין.
ואולם, בית הדין לא חסך ביקורת מכהן. למרות שקבע כי הפיטורים היו שלא כדין, הוא דחה את שאר טענותיה של התובעת לפיהן היא פוטרה מעבודתה בשל היותה אם, וכי בשל כך הופלתה גם בשכרה, בניגוד להוראות חוק שכר שווה לעובדת ולעובד.
נפסק כי התובעת פוטרה בשל משבר כלכלי שפקד את הנתבעת בשנת 2010 ובשל תפקודה הלקוי. בית הדין הגיע למסקנה כי הנתבעת נקלעה למשבר כלכלי אשר חייב שינויים במצבת כוח-האדם, והתובעת לא גילתה כישורים ניהוליים אשר נדרשו ממנה בהיותה מנהלת בדרג הביניים, כי העדיפה את הפן הטכני של העבודה והתרחקה מהתפקיד הניהולי-מקצועי, שהוא ליבת העשייה בתחום התקשורת. כמו כן, נקבע כי גם בפיטורי צמצום אין פסול בפיטורי עובד מחמת אי-התאמה.
כך גם נדחתה גם טענתה של כהן כי הופלתה לרעה בשכרה ובקידומה לעומת מנהלים אחרים בדרגי הביניים וגם לעומת מנהלת בדרג הביניים שאינה בעלת משפחה. כהן ניסתה להוכיח זאת באמצעות השוואת תנאי שכרה לאלה של עובד אחר שהיה אף הוא מנהל בדרג הביניים, אולם נפסק כי תפקידו של עובד זה היה שונה לחלוטין מתפקידה של כהן, כיוון שהיה שוני משמעותי בין עבודת התובעת לזו של אותו עובד.
בית הדין קבע כי "המנהלת בדרג הביניים מילאה תפקידי ניהול לאור העדפתה של התובעת לעסוק בתחומים פקידותיים. קידומה של העובדת לא היה בגדר במהלך מתוכנן של הנתבעת, ולא היה אלא תוצאה של התפתחות הנובעת מן הדינמיקה במקום העבודה".
כאמור, התביעה של התובעת הולידה פיצויים נמוכים משתבעה, בסך של 19 אלף שקל כאמור, והפרש פדיון חופשה בסך של 3,000 שקל.