בצל שלל התהפוכות הפוליטיות והכלכליות שעברנו מאז הבחירות, כמעט שכחנו את פרטי ההסכמים הקואליציוניים שהושלמו לפני מספר חודשים, אשר הכריעו והביאו להשבת קצבאות הילדים למצבן טרום עידן שר האוצר יאיר לפיד. זאת, תוך זינוק דרסטי בהיקף הקצבאות, ל-2.6 מיליארד שקל בשנה. אחרי ששכך קצת הדיון הציבורי סביב הנושא הפוליטי ושאלת גובה התועלת שהפיקו המפלגות החרדיות והציבור מההסכם, חזר הדיון סביב הצדקת הקצבאות להיות כלכלי, על רקע דיוני תקציב המדינה. כך שהיום כדאי להתעכב על השיקולים הכלכליים הטהורים והאינטרס המשקי, האמורים לעמוד מאחורי החלטה זו של הממשלה.
השאלות המטרידה כאן היא - האם חלוקת קצבאות ילדים היא פעולה כלכלית התורמת ומסייעת לאוכלוסייה הענייה וצפויה להוריד את שיעורי העוני במדינה, כפי שהיא מוצגת לנו על-ידי פוליטיקאים מסוימים? האם קצבאות יסייעו להגדלת התוצר ולצמצום ממדי וחומרת העוני, שמא מדובר בצעד שהשלכותיו הם דווקא עידוד הילודה בישראל?
קצבאות הילדים ניתנות באופן שווה לכלל האוכלוסייה - למשפחות מרובות ילדים ולמועטות ילדים, עשירות ועניות. כך שבפועל, אין הן כלי המסייע בהכרח לאוכלוסייה הענייה. למעשה, פחות ממחצית מתקציב הקצבאות מגיע בפועל לאוכלוסייה בשני עשירוני ההכנסה התחתונים.
אם מטרת הקצבאות הייתה ממוקדת אידיאולוגיה מוגדרת - מלחמה בעוני, או להבדיל, הגדלת הילודה היהודית - הפוליטיקאים היו כבר מוצאים מזמן את הדרך להחיל אותן על מגזרים מסוימים מאוד, עניים ויהודים, כדי להשיג מטרה זאת. אולם סיבת שרידותן וצמיחתן של קצבאות הילדים אינה באמת מלחמה בעוני, אלא סיוע כלכלי למגזרים מסוימים בחברה. דה-פקטו, קצבאות הילדים מגשימות השלכה עיקרית אחת - עידוד הגברת הילודה בישראל. עם שאלה זו, ולא אחרות, יש להתמודד כאשר דנים בעד או נגד הגדלת הקצבאות.
האם עידוד ילודה הוא אכן אינטרס כלכלי ישראלי?
ישנם יתרונות כלכליים מוכרים וברורים לאחוזי ילודה גבוהים, אשר לא ניתן להתעלם מהם: כוח עבודה צעיר גדל שמסייע לשאת בנטל התבגרות האוכלוסייה ולקבוצות היצרניות פחות; צמיחה במספר הצרכנים שמסייעת בטווח הארוך לנתוני הצמיחה, וכן היבטים נוספים. טיעונים אלו נשמעים באופן חוזר ונשנה על-ידי כלכלנים בפורומים רבים בעולם.
עם זאת, נכון לנתוני שנת 2013, ישראל היא כבר היום מדינה בעלת אחוזי ילודה גבוהים ביותר יחסית לעולם המערבי. זאת, על שטח קרקע זעיר ובאזור אשר למרות עתודות הגז הטבעי, אינו מבורך במשאבי טבע רבים. בפועל, ישראל היא אחת המדינות הצפופות בעולם המערבי, וגם בעלת יכולת מוגבלת לספק לאזרחיה בעצמה, ללא סיוע חיצוני, עתודות של משאבי קרקע, מזון, מים ואנרגיה באופן מלא לאורך עשורים קדימה.
האם מדינה במצב כזה משוועת לעידוד ילודה באמצעים כלכליים, תוך שימוש בתקציב המדינה למטרות אלה? האם תשתיות הקרקע בישראל יוכלו להמשיך ולתמוך בהרחבת תשתיות הדיור, החינוך, התחבורה והבריאות בלי להגיע למיצוי הקרקע מצד אחד, או לנסיקת העלויות עקב צורך בבנייה יקרה יותר מצד שני? זוהי רק דוגמה אחת.
וזה לא כל הסיפור. בתחילת השנה, בחלק קטן מדוח בנק ישראל ל-2014, עלתה מצד כלכלני הבנק עמדה חריגה ביחס להגדלת קצבאות הילודה. בצורה אופיינית להם, בניסוח של פיל בחנות חרסינה, קבעו מחברי הדוח, כי בעצם הגדלת קצבאות הילודה עשויה המדינה לפגוע דווקא באוכלוסייה הענייה. לטענת כלכלני הבנק, הנתונים מראים כי הגדלת קצבת ילדים מעודדת לצד ילודה, גם אבטלה, כאשר מספר הילדים במשפחות העניות הוא גורם מרכזי לאי-השוויון במדינה. במילים אחרות, הגדלת סכומי קצבאות הילדים מעודדת באופן ישיר ילודה מוגברת, בעיקר ודווקא בקרב משפחות המתקשות לפרנס את מספר הילדים הגבוה במשפחתן מלכתחילה, ובקרב אוכלוסיות הבוחרות בקצבה ולא בעבודה.
התייחסות הבנק זכתה להתעלמות רבתי. בישראל - ילודה ודמוגרפיה הן אחד מאחרוני הטאבואים. פרה קדושה שגם כלכלנים עוסקים בה בזהירות יתרה. אך התייחסות זו ראויה לדיון ער יותר.
מדיניות הרווחה של ישראל ככלל ומדיניות קצבאות הילדים כיום בפרט, דורשות רפורמה מקיפה. כחלק מכך, יש להעלים את התפיסה שלפיה קצבאות הילדים הן מכשיר רווחה והשקעה האמור לסייע לעניים. אזרח לא אמור להיות מתוגמל על בסיס ילודה - בהולדתו את ילדיו הוא מקבל אחריות לכלכל אותם, ועליו לתכנן את תכנון משפחתו בהתאם לכך. במיליארדים המושקעים באפיק זה כיום, יש להשתמש לסיוע כלכלי ממשי לאוכלוסיות העניות, עבורן ורק עבורן. יש להשתמש בכסף להרחבה משמעותית של כספי הסיוע ולהשקיע אותם באלו הצריכים אותם, לא באלו שיש להם.
במקביל, יש לדאוג לביסוס ולעידוד קצבאות אשר יתגמלו את האוכלוסייה הענייה על-פי השתתפותה בתעשייה היצרנית ובשוק התעסוקה (כל עוד הם מסוגלים לעבוד). אופציה של שימוש בקצבאות הילדים כמענקי עבודה - בצורת תוספת הכנסה חודשית לבעלי הכנסות נמוכות - תוכל גם לצמצם פערים, גם לעזור לעובד להתפרנס בכבוד, וגם לעודד אצלו מוטיבציה להמשיך בעבודתו.
ישנן מספר חלופות העומדות לבחירת הפוליטיקאים וראשי משרדי האוצר והרווחה, אם הם יבחרו להגדיר מחדש את מטרות מדיניות קצבאות הרווחה והילדים. עם זאת, יהיו אשר יהיו, רק החלפת דיסקט ושקילתן מחדש, יובילו ליצירת חברה שתקציב למלחמה בעוני תקציבים אמיתיים, ולא תסתפק באתנן פוליטי עקר כקריצה לבוחרים.
הכותב, רו"ח ומשפטן, הוא יו"ר פירמת בייקר-טילי-ישראל, ומרצה בכיר במכללה למנהל