בנימין בן אליעזר / צלם: תמר מצפי
כולם יודעים שפואד הבא יושב בכנסת. אם תשאלו כתבים פוליטיים, ואפילו עיתונאים שתחום הסיקור שלהם נושק רק לפעמים ליושבי הפרלמנט הישראלי, כולם יגידו שיש ח"כ כזה או אחר ש"מדברים עליו". שאומרים שהוא לא ישר, שמשהו בהתנהלותו מסריח, שבטח יום אחד, לא רחוק, קופת השרצים שלו תיפתח לרווחה. אבל מילא שהם יודעים שהוא עדיין יושב בכנסת, הרי הם נותנים לו לשבת גם באולפנים.
בכל פעם שמתפוצצת פרשת שחיתות, או חשד לשחיתות כמו במקרה של השר לשעבר בנימין בן-אליעזר - נפתחים שערי שמיים לשמע קינתם של העיתונאים המכים על חטא. גם, ובעיקר, הבכירים ביותר נושאים עיניהם מעלה ושואלים: איפה טעינו? איך זה שידענו כל-כך הרבה ולא עשינו דבר? ובכן, התשובה היא שאם הייתה לאותם עיתונאים הזדמנות שנייה - גם אז הם לא היו עושים דבר.
בניגוד למה שנהוג לחשוב בחלקים נרחבים של הציבור, העדפה פוליטית היא הסיבה האחרונה שבגינה עיתונאים מאדירים או מורידים פוליטיקאים. קודמות לה שלל סיבות טכניות ופונקציונליות.
גופי התקשורת היום, בעיתונות הכתובה או המשודרת, מצויים בתחרות שהולכת וגוברת. הם נדרשים לתגובה מהירה למעשי מתחריהם, לכותרת נחרצת וסנסציונית, לחשיפות שיהדהדו לפחות למשך 5 הדקות הקרובות. הפוליטיקאים מזהים את זה, ומי שיודע לעזור לתקשורת ולאנשיה לתפקד בעידן מטורלל זה - הוא יקירה, ולא משנה באיזה צד של בית הנבחרים הוא יושב.
זיכוי מן ההפקר
אם יש עוון על ראשה של התקשורת, הוא לא בכך שהיא מפספסת את סיפורי השחיתות הגדולים, אלא בכך שהיא מאדירה דווקא את הפוליטיקאים ששלדיהם מקרקשים בארון. לא רק שהם אינם זוכים לכתף קרה, אלא שהם אף הופכים להיות שיאני החשיפה החיובית.
הם אלה שמכירים טוב מכולם את שער המטבע העיקרי שבו סוחרים העיתונאים - המידע - ודואגים להעלות את השווי ברוחב-לב. כשאחרים ישתקו - הם תמיד יענו בחיוב להזמנה לריאיון, גם אם זה מוקדם בבוקר או מאוחר בלילה, וכשהם יגיעו - הם תמיד יתנו כותרת פרובוקטיבית על מישהו אחר, אם אפשר משמיצה, יענו בכנות טלוויזיונית על כל שאלה, ומאחורי הקלעים גם יאכילו מידם בלחשושים וקצוות סיפור.
זה לא שהעיתונאים "שומרים עליהם" בגלל מערכת היחסים הנבנית. אלא שהפוליטיקאים האלה מקוטלגים מיידית בדרגת רצינות פחותה. וכך, כפי שיש ליצנות רפואית - כך התפתחה לה הליצנות הפוליטית. זן של חברי כנסת, שערכו הוא בעידוד רוחו של העורך הסובל ממחסור בכותרת או המפיקה העצלנית שכל מה שהיא צריכה בחיים הוא שמישהו סוף-סוף יענה לטלפון וייעתר. הליצן הפוליטי יקפץ, יחייך, ימשוך בקלפיו וישלוף את השפן הצהבהב שירפא כל מכאוב עיתונאי. ואיך אפשר לכעוס על החמוד הזה, שממלא את הפונקציה הכה הכרחית לחיינו?
הסחרור שבו מצויה היום המדיה הישראלית, המוחלשת, הענייה והנרדפת, מבטיח זיכוי מההפקר לאנשי ציבור גם לאחר שנודע כי סרחו. כי כשצריך לזרוק לקהל את "הקליקבייט", אותו פיתיון שימשוך אותו ללחוץ, לצפות או להאזין, אין אמות-מידה. וכשהפוליטיקאי (שגם כך זוכה ליחס של ידוען) הופך לעבריין או נגוע בחשדות, ערכו התקשורתי אף עולה. ובמקום שיתעלמו ממנו, מחבקים אותו יותר, כי עכשיו, הוא "מגיב לראשונה לדברים", "מדבר על הכול", "חושף את האמת שלו".
חברי כנסת הם לא סלבס. לא דין אורן חזן כדין אייל גולן. הם האנשים שמופקדים על ביטחוננו, על החינוך של ילדינו, על הכסף שלנו.
בגלל כשליה המבניים, הרגליה וחדלונה, הופכת התקשורת לעיר מקלט, ובאולפניה חוסים הגרועים שבנציגינו. וכשהקצב שבו הם צועדים בזה אחר זה אל בית המשפט הולך ונהיה תכוף יותר, יש להפנים כי השינוי לא יכול להתקיים במערכת הפוליטית, ללא מהפכה אמיתית גם במערכת התקשורתית.