בנימין נתניהו ברק אובמה / צילום: רויטרס
ראש הממשלה, בנימין נתניהו, יוצא היום (א') לוושינגטון לעשן את מקטרת השלום עם נשיא ארה"ב, ברק אובמה. לשניהם יש אינטרס מובהק לקבור את גרזן המלחמה. אובמה רוצה להעביר את הבית הלבן לידי יורשתו האפשרית (ויש אומרים: כמעט ודאית), הילארי קלינטון, עם מינימום חיכוכים אלקטורליים. כל תורם (גדול) חשוב ותורמים יהודיים ממלאים מסורתית תפקיד מרכזי בריפוד הקופות הדמוקרטיות. מבחינת הדמוקרט מס' 1, לא צריך להרגיז את הפלח הדמוקרטי החשוב הזה עם עוד התלקחות מחוללת כותרות עם נתניהו. (שיעור ההצבעה למען דמוקרטים בקרב יהודי ארה"ב נע בין 60% ל-70% בבחירות לנשיאות).
חוץ מזה, בניגוד למה שחושבים עליו ישראלים רבים, אובמה רואה עצמו כידיד אמת של ישראל. טובתה, כפי שהוא רואה אותה, חשובה בעיניו, ועל כך יעידו שיתוף הפעולה הצבאי והמודיעיני "חסר התקדים" בין ארה"ב לישראל בתקופתו (הציטוט במרכאות: מפי נתניהו ושר הביטחון, משה יעלון, בהתבטאויות נפרדות) ותוספת הסיוע שהוא מוכן להעניק לישראל בשנים הבאות (אמנם לא את כל מבוקשה). אובמה אינו רוצה לסיים את כהונתו בבית הלבן עם תווית של שונא ישראל, אם כי מה שהקהיליה האוונגלית ורפובליקנים רבים אחרים חושבים עליו, מזווית יחסו לישראל, לא ישתנה לעולם, גם אם הוא יעבור גיור אורתודוכסי.
נתניהו מגיע לוושינגטון עם שתי שאיפות עיקריות ושתיהן מחייבות שלום בר-קיימא עם אובמה. ראשית, רה"מ רוצה להפיק לימונדה מהלימון של ההסכם הגרעיני עם איראן ולהבטיח העלאה מרבית של הסיוע הצבאי שמושיטה ארה"ב לישראל (3.1 מיליארד דולר בשנה, לפי מזכר ההבנה הנוכחי בין שתי המדינות, שעומד לפקוע ב-2017). משאלת הלב שלו ושל הממסד הביטחוני בישראל היא חמישה מיליארד דולר בשנה, כלומר העלאה של כ-60%, כפי שדיווחה בשבוע שעבר סוכנות רויטרס, או 50 מיליארד דולר לאורך 10 שנים.
הנימוק הישראלי להעלאה ענקית כזו הוא, שלישראל דרוש עוד כסף כדי להתמודד עם איומים חדשים שנובעים מההסכם עם איראן. על פי אחד מהטיעונים הישראליים, הסרת הסנקציות על טהראן תזרים אליה מאות מיליוני דולר והשפע החדש הזה יאפשר לה להגביר את תמיכתה בחיזבאללה ובחמאס. האמריקאים דוקא קונים זאת, אבל פרייארים הם לא. הם ייתמקחו.
"תחילה צריכים הישראלים לנהל מו"מ עם הבית הלבן", אמר עוזר בכיר למחוקק לרויטרס, ופקיד רשות אמריקאי כבר עשה את המהלך הראשון: קרוב לוודאי שממשל אובמה לא ייענה לבקשה הישראלית במלואה, הוא אמר, ונראה ששתי המדינות יגיעו לפשרה - חבילה שנתית בסך שינוע בין 4 ל-5 מיליארד דולר. יש הערכות שהסכום החדש יהיה כנראה קרוב יותר ל-4.
במאמר מערכת ציין אתמול ה"ניו יורק טיימס" כי פקידים בבית הלבן אינם מצפים שהסכם סיוע חדש ייוולד בפגישה מחר בבית הלבן. העיתון, אולי בהשראת פקידים אלה, כתב: "קשה לראות כיצד ניתן להצדיק העלאה גדולה כזו, במיוחד כאשר הקונגרס מנסה לבלום את ההוצאות הפדרליות ולקצץ מימון לתכניות ממשלתיות חיוניות. ולאחר הכל, זה מכבר ישראל היא מדינה מובילה בקבלת סיוע אמריקאי".
ושנית, נתניהו ינסה לבנות מחדש את הגשרים עם הדמוקרטים בקונגרס ובארה"ב כולה, שאותם הוא שרף בלהט נאומו על גבעת הקפיטול, במארס. הנאום הזה, שבו יצא רה"מ נגד חתימת ההסכם עם איראן, היה מיזם משותף של המפלגה הרפובליקנית ושל שגרירות ישראל בוושינגטון, ולדעת רוב הדמוקרטים על הגבעה, שלא לדבר על אלה שבבית הלבן, הוא נולד בחטא, בלי לידע אפילו את אובמה כפי שמתחייב מהפרוטוקול הדיפלומטי. 56 מחוקקים דמוקרטים החרימו את הנאום, ועימם גם סגן הנשיא, ג'ו ביידן.
איש אינו זוכר את הנאום, שבלאו הכי לא עשה את מלאכתו (ההסכם הרי אושר), אבל נתניהו הצליח להפוך את סוגיית התמיכה האמריקאית בישראל, שנהנתה תמיד מתמיכה דו-מפלגתית חזקה, לעניין חד-מפלגתי. הרפובליקנים קנו חזקה על התיק הישראלי. הטקטיקות שנקט נתניהו בארה"ב לסיכול ההסכם - ופעולות הגמול שננקטו נגד מחוקקים דמוקרטים שהצביעו בעד ההסכם - הרחיקו מישראל לתמיד דמוקרטים-ליברליים מסוימים ופילגו קהילות יהודיות. "נתניהו צרב את הדמוקרטים, שהם ידידי אמת של ישראל, ולא מעטים מהם מתקשים לסלוח לו", אמר לי פעיל דמוקרטי יהודי.
רה"מ יודע שהוא זקוק לאחות את הקרע עם הדמוקרטים לפני הבחירות לנשיאות ב-2016 והזמן הולך ואוזל. כמובן, הוא היה מעדיף נשיא רפובליקני. תנו לו רוביו, תנו לו קרוז, תנו לו בוש, ושהילארי תטפל בנכדים (למרות המאמר הפרו-ישראלי שכתבה קלינטון בשבוע שעבר ב"פורוורד"). אבל אחרי שנכווה קשות בהימור הכושל שלו על מיט רומני, בבחירות הקודמות לנשיאות, נתניהו יודע שהוא אינו יכול לקחת סיכונים מבוססי משאלות לב. הסיכוי הלא מבוטל שבבית הלבן תשב הנשיאה קלינטון ב-2017 מאלץ את רה"מ לעשות תפנית של 180 מעלות מהתמסרותו לרפובליקנים ב-2015.
וכך, במחווה שלא היה אפשר להעלות על הדעת עד לפני כמה שבועות, מתכנן נתניהו להופיע באחד ממכוני החשיבה הליברליים ביותר בוושינגטון, Center for American Progress, במהלך ביקורו, כמשקל נגד לנאום שהוא ישא ב-American Enterprise Institute השמרני. הוא הוא היה יכול לבחור במכון ברוקינגס, שנחשב מרכז-שמאל, אבל רה"מ החליט שמחוות הפיוס שלו לדמוקרטים תעשה גלים. ואל יהיה הדבר קל בעיניכם. לא אוהבים אותו שם, באמריקן פרוגרס. לפי הרכילות הפוליטית, אייפ"ק, השדולה הפרו-ישראלית בארה"ב, הפעילה לחץ על המכון כדי שיפתח את דלתותיו לפני רה"מ.
"נתניהו יוצא מאזור הנוחות שלו" (בהסכימו לנאום במכון הליברלי), אמר האנליסט דייוויד מקובסקי, ממכון וושינגטון למדיניות מזרח-תיכונית. אבל, למעשה, כל הביקור הזה, בעיצומו של גל טרור בישראל, שממשלתו אינה יכולה לבלום אותו, ועל רקע אישור ההסכם עם איראן, הוא חוויה שרה"מ היה שמח לוותר עליה. הוא יודע שהוא ייצטרך לתת לאובמה ליטרת בשר של "צעדים בוני אמון" עם הפלסטינים ושקרוב לוודאי שהנשיא לא יסתפק בהם. אבל נתניהו זקוק לסיוע מוגדל, והוא זקוק לרצון הטוב של הדמוקרטים. אין ברירה.