ורד רמון ריבלין / צילום: שי יחזקאל
1. הקיץ התפוגג, ונתן את האות לחזרה שלי לפארק לריצת הבוקר. הוא קלט אותי מהצד והצטרף אליי, וככה יצא שרק הלכנו. ובעיקר חפרנו. הוא התחיל לספר שהוא עמוק במשבר גיל. ואני שמעתי מישהו, כנראה אותי, אומרת לו: עזוב, יכול להיות שזה רק הטסטוסטרון.
אחר כך, במקרה, נודע לי שזה קרה לאחת הנשים הפעלתניות שיצא לי להכיר. היא לא הצליחה לקום בבוקר, להרים את הראש מהמיטה. המוטיבציה שלה התרסקה, היא הפסיקה לאכול, לא הצליחה לישון, כמעט לא תפקדה, כל האנרגיה שלה התפיידה. לא, זו לא הייתה שחיקה בעבודה. בדיקות דם גילו שזה הטסטוסטרון שלה שכמעט נעלם. רק אחרי שהתחילה לקבל אותו מבחוץ, חזרה לעצמה.
2. תחשבו על אנשי עשייה מוכשרים בטירוף שמשהו בניצוץ, בחיות, בדרייב שלהם - דהה. רק כי חומר כימי מסוים התכלה במוח. ומולם, השפיצים, יזמים אנרגטיים, מפוצצי אנרגיה גבוהה ומתריסה: לי יש את הטסטוסטרון ולכם לא.
והוא יודע להרים. הוא גורם לך להיות מהיר, אסרטיבי, ממוקד, תחרותי, נמרץ, יצרי, אגרסיבי. ההשפעה שלו מאז'ורית. הוא מכוון התנהגויות חברתיות. אבל ישנו גם הדאונסייד. ככל שיש יותר ממנו - האמפתיה כלפי אחרים יורדת. אתה מכוון לחשיבה יותר מערכתית ופחות ליחסים רגשיים.
3. נוהגים לכנות אותו ההורמון הגברי, אבל הוא מצוי בכמויות גדולות גם אצל נשים.
עכשיו, כשאתם מעלים את זה, אני מתחילה לחשוד שגם אצלי זה אולי קצת ירד. אני יכולה להישבע שנפטרתי מהאגרסיביות שהייתה בי פעם. וגם התחרותיות הקיצונית קצת שככה, ופתאום אני שטופת אמפתיה. ואני חשבתי שזה החיים שעיגלו אותי. שנהייתי יותר מפויסת, מכילה, סבלנית. אז מה אתם אומרים? שבעצם זה היה רק מנגנון של אות כימי שהפסיק לתת עבודה? בכל הזמן הזה שחשבנו על הפסיכולוגיה של סרט חיינו, פס הקול היה כימי.
4. אני מסתכלת עליה ורואה ערימת טסטוסטרון. את כל האנרגיה והמרץ והלהט אני מתרגמת אוטומטית לחומרי הגלם. יש לה חיים אדג'יים? היא לא פוחדת לקחת סיכונים? אז כנראה שיש לה ממנו בכמויות. תוצרי מפעל הטסטוסטרון ביותרת הכליה מופקדים עכשיו בחשבון הבנק המתנפח שלה. כן, טסטוסטרון יצייד אותך בהרבה ממה שנחוץ לך כדי להתקדם בקריירה. וכשהמפעל בצמצומים? הלך עליך. אל תחפש תשובות אצל הפסיכולוג. זה כנראה הזמן להדק יחסים עם האנדוקרינולוג.
5. זו אחת החידות הגדולות: איך הוא משפיע על המחשבות, הרגשות, התפקוד שלנו. בגדול, הוא מצית אותנו. הוא גנרטור שמייצר מגה ואטים של דחף ויוזמה, מחדד את המחשבה, ממריץ, משפר מצב רוח. הורמון ממזר, שעושה לנו אקטיבציה. לפעמים נראה שאין שום דבר רע, שקצת טסטוסטרון לא יכול לפתור. בזכותו אנחנו תופסים את החיים בביצים.
כמויות הטסטוסטרון שגברים מייצרים יכולות לנוע מפי 10 עד פי 100 מהכמות שמייצרות נשים.
ואז בא התעלול האכזרי. עד גיל 50 גברים מאבדים בדרך כלל מעל מחצית מהטסטוסטרון שמייצר גופם. עד גיל 50 יש נשים שמאבדות עד 70% ממנו.
חשבת שאתה גדול, אבל זו הייתה רק הביולוגיה. נשארת בלי החומר. האש כבתה, ואתה מבין כמה זה כוזב, חלול, בוגדני. אתה מאשים את עצמך. מה שחשבת שהוא האישיות החזקה שלך, הקילר אינסטינקט, השאפתנות, היצריות, היה, מסתבר, רק תוצר של טרנזקציות כימיות במוח. הניצחון שלך הוא רק מבוא לתבוסה שתבוא בהמשך. הסיפור של החיים שלך מתרומם עם הטסטוסטרון ומתרסק כשהוא נוטש לדרכו.
6. כל הממצאים, שמופיעים בהרחבה בגיליון, מעוררים שאלה מרכזית אחת מטרידה: איפה חופש הבחירה שלנו?
אם מנגנון פיזיקלי משפיע על המצב המנטלי שלנו, הוא נשלט לגמרי על ידי חוקי הפיזיקה. אם הרצייה, החשיבה, המשיכה, האמפתיה, הנדיבות, התחרותיות - הם תוצרים של קידוד כימי במוח, מה זה אומר על כל מה שחשבנו על הנפש שלנו?
הכימי קובע את המנטלי. את השכל ואת הרגש. אנחנו מנסים לנסח לעצמנו את חוסר המוטיבציה, אובדן היוזמה והמרץ, ועליית הנדיבות - כמצב נפשי. ואז זה מתפוצץ לנו בפנים. אנחנו מתאמצים לשווא לתת לעצמנו הסברים חברתיים, תרבותיים, פסיכולוגיים לתופעות שהן בשורה התחתונה ביוכימיה במוח. חומר נטו.
מאכזב לעשות רדוקציה לדבר הגדול העצום הזה שחונכנו לחשוב עליו ביראה: הנפש שלנו.
מאכזב לגלות שכל הרוקנרול הזה הוא רק אוסף של מולקולות. ואולי זה סוג של הקלה. זו דרכו המרושעת של הטבע לומר לך: דע את מקומך.
7. בעתיד, כשיהיה לך את הטסטוסטרון בהישג יד - תוכל להיפרע ממנו. אם במהפכה התעשייתית אנשים למדו לייצר מכונות, במהפכה של המאה ה-21 אנשים ילמדו לייצר תודעה. קרוב היום שבו נוכל במחי הזלפה להפוך עצמנו לפצצות תשוקה ולהט, יוזמה ומרץ, המטווחות זיקוקין די נור. נוכל לארגן לעצמנו מרבצי טסטוסטרון שיעיפו אותנו, שיגרמו לנו להתפקע מעוצמה, מאנרגיה, דחף, תשוקה. סוף סוף נוכל לחיות חיים עזי מבע.
כשזה יקרה נוכל בקלות 'להציץ לה', לנפש. בדיקות המעבדה יספרו לנו כל מה שצריך. האפליקציה כבר בדרך. כל מה שסיבכנו בלונג שוט, יעשה מדיד ושטוח.
8. הטסטוסטרון הוא רק מטאפורה. הוא רק אחד מתוך שורה ארוכה של חומרים. זו המגמה בגדול: להסביר את התודעה המורכבת שלנו בעזרת חקר המוח. בדיוק כמו הגישה הפסיכואנליטית, רק הפוך.
אני, ברשותכם, מאמצת בחום את הגישה שאומרת שאנחנו זה הכימיה של המוח שלנו.
כן, זה כתב הכניעה שלי. מורידה מעליי אחריות. זה לא אני, זה מה שקורה שם באמיגדלה.
מה נשאר מכל החירויות שנתנו לנו בעולם המודרני? מה עם חופש הבחירה והמחשבה? אם מה שמכתיב את רמת הסיכון שבה אבחר להשקיע את הכסף שלי - זה רק כמות הטסטוסטרון, איפה זה שם אותי?
חירות? היא קיימת כנראה רק אצל ג'ונתן פראנזן. בחיים האמיתיים אנחנו מופעלים בידי אוסף מולקולות במוח. בסוף הן מחליטות בשבילנו.