"שנות ה-70", יום ג' 22:05, ערוץ 1
אחרי סרט תיעודי מקומי ("קיץ בערד", 21:05), תגיע סדרת הרכש התיעודית והחביבה מאוד הזאת (נכון ששירת הברבור של ערוץ 1 היא אחת היפות שהשמיע מעודו?), שמביטה, מפרספקטיבה של כ-40 שנה, באותו עשור שהיה ההאנג-אובר הקשה של שנות ה-60 העליזות.
אחד הנושאים המרכזיים הוא עליית הטלוויזיה והאופן שבו עיצבו הסדרות הפופולריות של התקופה לא רק את חיי האמריקאים - אלא את חיי העולם כולו, שתושביו חזו לראשונה במה שנתפס כ"אמריקה": הפן של פארה פוסט, הקוליות של סטרסקי והאץ', ארצ'י באנקר שאמר את כל מה שהוא חושב על שחורים, יהודים, פולנים, הומוסקסואלים ונשים, באופן שמעורר געגוע לימים שבהם אנשים נהגו לכבס רק בגדים ולא מילים. אז רצינו להיות יפים וחזקים כמו סטיב אוסטין. איך יצא לנו בסוף דווקא איירונסייד?
אגב, מי שרוצה עוד קצת סבנטיז, מוזמן להישאר ער עד אחרי חצות ולצפות באחד הסרטים החשובים והראשונים שעסקו בתופעה החדשה יחסית של הגירושים. "קרמר נגד קרמר" (00:25, ערוץ הוט פריים) הציג את מריל סטריפ ואת דסטין הופמן במיטבם, וגרם ללא מעט זוגות אומללים להישאר ביחד "בשביל הילדים".
* ציון: 8
לא שמים קלים
על המוסר הכפול של הטלוויזיה ביחס לסמים קלים, אפרופו הפרשה החדשה
רופא מובל, אזוק בידיו וברגליו, אל בית המשפט. נציג המשטרה מתראיין באריכות. הידיעה מדווחת על מעל 100 מעצרים שצפויים בקרוב של מי שחשודים שהתחזו לחולים כרוניים כדי לקבל גראס רפואי. איפה הבעיה?
הבעיה היא שמי שהכין את הכתבות, מי שערך אותן ומי ששידר אותן, יודע שהוא עוסק בשטויות, שהוא בעצמו או חבריו עישן או מעשן מדי פעם, שבאופן אירוני, דווקא מי שדאגו לעצמם, לכאורה, לאישור לגראס רפואי, הם מי שלא רצו לעבור על החוק ולהשיג אותו בדרכים אחרות.
ומעל לכל: מאות שעות של האזנות סתר, עשרות שוטרים, תובעים, פרקליטים ושופטים - על השטות הזאת זורקת משטרת ישראל את כספי משלם המסים כדי להילחם במה שהפך כבר מזמן לנורמטיבי - מצפון תל-אביב ועד לאחרונת עיירות הפיתוח בדרום.
אני לא טוען שאנשי התקשורת בכלל והטלוויזיה בפרט, צריכים לצאת למאבק ללגליזציה של סמים קלים, אני רק טוען שביום שיפסיקו לשרת את מערך יחסי הציבור של המשטרה בנושא שהם בזים לו בינם לבין עצמם, יכול להיות שימנעו לפחות את המשך בזבוז כספי הציבור במלחמה המיותרת והמיושנת הזאת.