אחרי דיונים ומאבקים אינספור, אישרה ועדת הכספים את רשימת 403 היישובים שיקבלו הטבות מס גיאוגרפיות משמעותיות. תהליך אישור המתווה לא עבר בקלות - תושבי וראשי ערים, בעלי מפעלים, עסקים ותעשיינים רבים, בעיקר מצפון המדינה, יצאו יחדיו להפגין נגד המתווה החדש, בטענה כי הוצאתו אל הפועל, והוצאתם אל מחוץ למפת היישובים הזכאים להטבת מס, יגרמו לתוצאות הרסניות שיהיה קשה לאמוד, בהווה ובעתיד.
מפת ההטבות הסופית נסוגה בחלק מן המקרים מביטול הטבות לאזורים מסוימים, אך הקו הכללי - של הפחתה מבוקרת ומצומצמת של הטבות באזור צפון הארץ, בצל הרחבה כללית של תקציבי ההטבות, בעיקר בדרום ובגדה המערבית - נשמר.
שני קריטריונים עיקריים מוזכרים כאשר עולה השיח בנושא. האחד, הצדקה במתן הקלות מס לאזרחים המתגוררים ביישובים המצויים באזור בעל סיכון ביטחוני גבוה, שהרי למדינה יש אינטרס לא לאפשר לטרור ולפעולות תגמול ביטחוניות להדיר אזרחים מאזורי גבול ומאזורים רגישים. השני, הרצון לעודד תעסוקה והתיישבות ביישובים פריפריאליים מרוחקים, מחוסרי הזדמנויות תעסוקתיות מגוונות.
אלא שבמציאות הישראלית של היום אזורי הסיכון הביטחוניים היטשטשו. בשנים האחרונות הפך עוטף-עזה לאזור מסוכן בהרבה מהגליל העליון והמערבי. אזרחי מערב ירושלים סובלים מיותר אירועים ביטחוניים מאשר תושבי בית שאן.
בנוגע לפיתוח ולטיפוח יישובים פריפריאליים, גם כאן התשובה לא פשוטה. אמנם המדינה רוצה וצריכה לעודד פיזור של אוכלוסייה, מרכזי מגורים ותעסוקה מעבר לגוש דן; ואמנם הטבת מס היא כלי משמעותי שיש בידי המדינה לעשות כן; ונכון, אפשרויות התעסוקה בערד ובנהריה פחותות מאשר בתל-אביב, אבל היכן בדיוק עובר גבול ההגדרה של "פריפריה", כאשר הוא יורד מהשיח הפוליטי לקונקרטיות המגבילה של עולם המס, שבה כל קו שנמתח עולה כסף? בערבה, בירוחם או בדימונה? בקריית שמונה או בשלומי?
כמעט כל מדינת ישראל נמצאת היום תחת איום ביטחוני כלשהו, ממטולה עד אילת. בין שברקטות, בין שבסכינים, ובין שבאמצעים אחרים. האיום ועוצמתו משתנים, אבל קיימים. מעבר לזה, רוב שטח המדינה הוא פריפריאלי, לאור מוקדי התעסוקה המוגבלים מאוד הפזורים בישראל. כשיוצאים מנקודת-הנחה זו, ואם מסכימים שיש הצדקה להטבת מס גיאוגרפית כלשהי, ברור שאי אפשר להחיל את כל האזורים הנ"ל תחת הטבות המס - כי למדינה פשוט אין מספיק כסף לכולם. אז איפה עובר הגבול?
על המדינה להגדיר מראש מה סכום המקסימום שניתן להקצות, תקציבית, כהטבת מס גיאוגרפית, וממנו לגזור לאחור את מפת הסיכונים והתעדופים האזוריים. אסור להשאיר את שאלת היקפי ההטבות למו"מ פוליטי, ללחצים, לשינויי חקיקה נוספים, ולא ליד המקרה. אלא לדאוג לסכום קבוע, שהדיון הפוליטי יתנהל על התעדופים המשתנים בתוכו, ולא תוך הנחה שניתן להרחיב את הסכום לאחר מעשה, על-חשבון תקציבים אחרים.
לאחר שזה נעשה, ונקבעים היישובים הזכאים להטבה, יש לציין ולהבהיר בצורה ישירה, ברורה ונהירה כי הטבות הניתנות ליישוב כלשהו אינן הטבות לצמיתות, אלא משתנות בהתאם לצרכים חברתיים, כלכליים, ביטחוניים ועוד. מה שהיה נכון לפני 20 שנה, לא נכון להיום, ואם בעבר לדוגמה יישובי הגליל המערבי התנהלו ברמת סיכון ביטחוני המזכה אותם בהטבות מס; היום - אזורים אחרים מאוימים יותר.
האם הפחתת הטבות מהצפון, והעברתן לדרום וליהודה-שומרון מוצדקת? אם נשפוט על-פי שני המבחנים לעיל - סיכון ביטחוני ואטרקטיביות המגורים באזורים אלה בצל הטרור, וההיבט הפריפריאלי-תעסוקתי - תחת שמיכה תקציבית קצרה, ניתן לחלוק על השיקולים בנושא, אך ההחלטה הזו לא מופרכת. השיקולים פוליטיים תמיד, אך כאשר השמיכה קצרה, ואין כימות מספרי כלכלי לסיכון ביטחוני באזור נתון, שינוי מפת האזורים אחת לתקופה הוא כמעט מחויב המציאות.
מחאתם של תושבי היישובים שעבורם הופחתו הטבות המס אמנם מובנת, ובדיעבד אף הייתה אפקטיבית במידה רבה, אך בטווח הארוך, יהיה עליהם לקבל את חוקי המשחק - מפת הטבות מס נזילה, גמישה ומוגבלת מבעבר. מפת הטבות המס החדשה יכולה הייתה להיראות קצת אחרת, אך ביסודה היא מהווה איזון לגיטימי בין המשחק הפוליטי והדמוקרטי לשיקולים הממשלתיים.
הכותב, רו"ח ומשפטן, הוא יו"ר פירמת בייקר טילי ישראל