יוסי שריד/צילום:תמר מצפי
אני רוצה להאמין שגם מי שלא היה שותף לדעותיו הנחרצות של יוסי שריד, החסיר פעימה עם הידיעה על מותו. גם יריבים אידיאולוגים ופוליטיים התעצבו בוודאי על לכתו של בר-פלוגתא מהסוג הרהוט ביותר. מה שלא כן חלק מקהלם, שהיווה את הגרסה המקוונת לחלוקת בקלאוות בקרב הפלסטינים בעקבות פיגוע וצהל צהלה גדולה בנפול "אויבו".
למה הדברים נכתבים בטור ביקורת טלוויזיה ולא בטור דעה? כי ניכר היה אצל חלק מהמגישים במשדרי החדשות השונים שבא להם לצרוח. בא להם לבכות, לא רק את שריד, אלא גם את חוסר הלגיטימציה הציבורי (ובחרתי בביטוי העדין ביותר שיכולתי להעלות על הדעת) למי שחשב וחושב כמוהו. הצער הפרטי שלהם התקזז אל מול הצורך לשמור על "פוקר פייס" כדי שלא להרגיז את החלק הקולני הזה שבין הצופים.
כל זה, כמובן, לא שייך רק לנוהל החבצלת המאופק בכוונה שלו זכה שריד. הנה עוד דוגמה: ב"אולפן שישי" נערך (אפרופו מעצר החשודים בביצוע הפיגוע בכפר דומא) דיון בנושא הטרור היהודי. רוני דניאל, לעיתים קרובות דווקא יקיר הימין, לא יכול היה לכבוש את כעסו על הסביבה התומכת שהעניק חלק מציבור המתנחלים לאותם טרוריסטים צעירים. רינה מצליח, מצידה, סברה להיפך. עד כאן הכול לגיטימי.
ואז, במשפט הסיכום שלו לדיון, ביקש דני קושמרו להדגיש כי למרות שמדובר בטרור יהודי, עיקר הטרור הוא ערבי. הערה נכונה לכשעצמה, רק מה? לא קשורה לחלוטין לדיון שהתנהל באולפן עד לאותו הרגע.
האם היה זה צורך של קושמרו "לאזן" את הדיון - או שמא לחש לו מישהו באוזניה שמוטב לא להרגיז את החלק הקולני של הצופים, שעבורם עצם האזכור המתמשך והצמוד של מילים כמו "טרור" ו"יהודי" הוא סיבה להפציץ בטוקבקים זועמים?