אני באמת מרחם על יונית לוי. החל מהשעה 21:00 בכל ערב אני מתחיל לזהות בה את אותו המבט הזכור לי היטב משירותי הצבאי - זה של החייל שמתבשר רגע לפני חופשת השבת על עוצר יציאות. מבט רטוב ורך, דרכו משתקפות מחשבות נוגות על הדרך הביתה והמשפחה, על היחלצות מהמדים ועל מיטה חמה. במשך חצי שעה, בכל יום, היא ממשיכה להגיש במסירות את מה שעוד נותר מהחדשות, ואפשר להישבע שעיניה קוראות לעזרה. "תנו לי פס", הן מבקשות.
בחודשים האחרונים, לוי, כמו דני קושמרו או עמיתותיהם בערוץ המתחרה, תמר איש-שלום וטלי מורנו, חוטפים ריתוק לחצי שעה נוספת בכל ערב. מהדורות החדשות, שבעבר הסתיימו בשעה 21:00 בערב בדיוק, מתארכות לזמן שיא של שעה וחצי מדי יום. המשדר, שבימים הרחוקים דחק עצמו בקושי אל שלושת רבעי השעה, הפך להיות שילוב של עדכון חדשות יומי, תחקירנות ותוכנית צרכנות וכלכלה.
הסיבות לכך קשורות בשינוי התוכן, במצבם הכלכלי של גופי השידור ובעיקר, בשל מה שמניע את עיקר קבלת ההחלטות בעיתונות הישראלית - העובדה שהמתחרים עושים את זה.
מי שמוביל את העניין הוא בעיקר ערוץ 10 חברת החדשות של הערוץ מבקשת להאריך באופן קבוע את המהדורה, בשל סדרת הכתבות המתחלפת שבועית שהוטמעה בתוכה. הסדרות, כמו גם פינות כלכלה וצרכנות מורחבות, זוכות להצלחה ומרימות מעלה את הרייטינג של המהדורה, מה שמניע צורך בסיסי במתיחתה.
אלא שהרשות השנייה לא מאשרת הארכה קבועה בלוח השידורים, וערוץ 10 נדרש לבקשת אישור הארכה מתחדש מדי יום. וכל עוד חדשות 10 נמצאות באוויר - בחדשות 2 לא יכולים להרשות לעצמם לרדת משידור.
אך כמובן שאלמנט התוכן הוא לא המשתנה היחיד בתמונה. ככל שמהדורת החדשות נמשכת, הצופה הישראלי שוכח להעביר ערוץ. הוא נמשך כעש לאורות הניאון של המסך, יודע שבכל רגע משהו חשוב עשוי לקרות. הידבקות של הקהל אל החדשות פוגעת בנתוני הצפייה של תוכנית שמתחילה בערוץ היריב. לכן, טבעי שבערוץ 10 יעודדו את המנדט של המהדורה המרכזית להרחיב ולהוסיף, ושזכייניות ערוץ 2 יעשו את אותו הדבר בדיוק בתגובה.
למלא את החלל
פרט לאיכות החיים של לוי וחבריה, להארכת המהדורות יש השלכות משמעותיות על הצופה וגם על האופן שבו החדשות עצמן נתפסות. בואו נודה, זה הרי ניצול ציני של העצבים הרופפים של האזרחים במדינה הזו, שחיים ללא הרף בפחד שמשהו רע עשוי לקרות, להם או ליקיריהם. הם מתגלגלים בין סרטון שמגיע בוואטסאפ לדיווח שעולה שפייסבוק, ושוקעים יום שלם בתוך אתרים שדוחפים אליהם מידע ראשוני ומתפתח.
מהדורת החדשות המרכזית הייתה לאורך שנים שיאו של היום החדשותי, ובין הצופים למשדרים היה הסכם לא חתום, לפיו מצד אחד אנחנו נותנים את האמון - והם בתמורה מספקים את מה שחשוב, אבל חשוב באמת.
המונח הזה, "חשוב", ספג פגיעה משמעותית באחרונה. אל מה שנחשב כקודש-הקודשים של העיתונאות הטלוויזיונית זולגים באחרונה אייטמים, שבימים כתיקונם היו מוצאים את עצמם במדורים הפנימיים של העיתונים. וכדי למלא את הזמן, הם מוגדלים ומועצמים ונאמרים באותו סבר חמור שבו דווח הפיגוע רק כמה רגעים לפני כן.
זו לא השינוי הזה לבדו שמעוות את המושג "חדשות". הרי עד לשעה 20:00 בערב נותר מעט מאוד מה לחדש, ואם כבר, זה חייב להיות דרמטי. בחברות החדשות מצאו את הפתרון לכך בכתבות ארוכות, ולרוב מעמיקות וחשובות, שיתנו פרשנות חדשה למוסד הישן והטוב שנולד בישראל עם "מבט" לפני 47 שנה. מדובר במהלך נבון שמוליד עיתונות מרתקת.
אך ככל שמסביב הכול שטוף במידע חלקי, שבור ולא אחראי, מוטלת על המהדורות המרכזיות המשימה דווקא להיאחז בתפקיד הקלאסי שלהן. להיות מהוקצעות, ממוקדות ולדבר רק על מה שחשוב - אבל חשוב באמת. ולא אף מילה יותר.