בשבוע שעבר התחוללו כאן עוד שני פיגועים גדולים. האחד, פיגוע דריסה נוסף בתחנת אוטובוס בירושלים, עם מספר נפגעים רב ביותר; ופיגוע שני, דוח העוני של הביטוח הלאומי, שחשף מחדש את עלבונה של בירת ישראל, הענייה בעריה, עיר שמידרדרת במהירות גבוהה ביותר ואווירתה מדכדכת.
ירושלים היא העיר שלי, אני חי בה כל חיי, הוריי חיו בה, אבי היה מיקיריה, ואני יכול עתה לקבוע בוודאות: בואו לירושלים, עכשיו, בואו לא רק ל"חמשושלים", כשם מסע שיווק של העירייה; בואו כדי לראות את תמונת העתיד של ישראל - כיצד תיראה העיר, לכודה בין כל משבריה, החברתי, הלאומי, הכלכלי. במונחים של כימיה, ירושלים היא נייר הלקמוס של הקונפליקט היהודי-ערבי, והוא אדום עכשיו, אדום יותר מתמיד.
קודם כול הנתונים: חלק גדול מפיגועי האינתיפאדה השלישית התרחשו בירושלים ובסביבתה. לא מפתיע. ירושלים היא המפגש המיידי והנגיש ביותר בין הפלסטינים לבין הישראלים. בטרור הסכינאים והדריסות, זהו תנאי ראשוני, וירושלים מספקת אותו ביד רחבה. משום כך הוא גם רחוק מן העין הישראלית, ירושלים רחוקה, ומה שרחוק מן העין רחוק מן הלב.
יתרה מזו, ירושלים עצמה, נאמר את האמת, היא כבר עיר דו-לאומית. היא מייצגת מיעוט פלסטיני גדול, כ-40%, שתוך עשור או שניים ישתווה למספר היהודים בעיר, ואחר-כך צפוי להפוך לרוב. מאז 1967, גדל מספר הערבים בעיר פי 3.5, ומספר היהודים רק פי 1.7.
זוהי גם תמונת העתיד של הסכסוך הבלתי פתיר בינינו לבין ערביי ישראל והפלסטינים. במרחב בין הים למדבר היחס הוא כבר כמעט 50:50 עם רוב קטן ליהודים, שילך ויתכווץ בעתיד. זוהי התחזית הדמוגרפית הבלתי נמנעת לקונפליקט הלאומי בין שני העמים. ומה הוא יצר? מלכוד בלתי אפשרי, שבו התסכול הכלכלי, החברתי, הלאומי והדתי, מוליך את היהודים והערבים לחיכוכים בלתי אפשריים, עד לפיצוץ גדול שאיש אינו יכול לתארו.
בצד החברתי, אנחנו עוצמים עיניים ומסתפקים בצקצוק שפתיים. על-פי דוח הביטוח הלאומי, העוני במחוז ירושלים עלה ב-2014 בכל מדדי העוני; 46.1% במחוז, ובעיר ירושלים 48.6%. אצל ערביי מזרח ירושלים התמונה עגומה הרבה יותר - תוספת של 5% לעוני בשנה האחרונה, וכיום 79.5% הם עניים. העוני מטפס כאשר מגיעים לילדי מזרח ירושלים, ביניהם, 83.9%! הם עניים. בפעם הבאה, לכשייצא ילד בן 13 למסע דקירות, תשאלו אולי מה מניע אותו ליטול סכין או מברג, ולחפש מטרה יהודית.
אז יש לנו משבר לאומי ומצוקה כלכלית, והתנגשות דתית בעיר הזו, הקדושה לשלוש הדתות, שנאבקות עליה ואינן מוכנות לוותר ולו על ס"מ אחד. בעולם שסביבנו, שבו מחריפה והולכת מלחמת הציביליזציות החדשה, מייצגת ירושלים נקודת-חיכוך מיידית, בין האסלאם ליהדות. איני רואה באופק שום הסדר שיכול לספק את כולם, חוץ מאותו סטאטוס-קוו שברירי, שהקיצוניים משני הצדדים, עושים הכול כדי למוטטו.
בעוד הערבים אינם ממהרים לשום מקום, ותפיסת הזמן שלהם היא, כי מה שלא יעשה השכל, יעשה הזמן, אנחנו אמורים לחפש פתרונות, ולשאול את עצמנו כיצד לצאת מן המלכוד הזה? והתשובה היא אחת - הסדר מדיני, ומהר. הסדר שינתק אותנו מן הנטל הכבד הזה, הכלכלי, החברתי, הדתי, הלאומי, וכן, גם הנטל המוסרי. ברור שלא נוכל להמשיך כך. חזקים וגדולים מאיתנו כשלו. תלמדו היסטוריה, קרובה ורחוקה.
אבל מאחר שהממשלה אינה יכולה - ו/או אינה רוצה וכנראה גם וגם - להתמודד עם האסון הממתין לפתחנו, מוטב שתמהר ותושיט מיד לפחות חבל-הצלה לירושלים. וכך אולי היא תצליח לכבות את השריפה הזאת, אולי תצליח להרגיע את הרוחות לרגע, לשבריר זמן.
אולי הממשלה מחכה, אבל ירושלים אינה מחכה לה.
הכותב הוא חבר-כנסת מטעם המחנה-הציוני, חבר ועדת החוץ והביטחון, וד"ר למדע המדינה ולתקשורת