עיצוב חוק הוא לפעמים כמו יצירת אמנות. הוא נולד אגב רעיון טוב ליצירת החוק, ממשיך ליישום ראשוני של הרעיון במחלקת ייעוץ וחקיקה של משרד המשפטים, כאשר מדובר בחוק מטעם המדינה, משם הוא עובר דרך אישור הממשלה, עד שהוא מגיע לדיונים בכנסת. אלא שכאשר יוצר יצירת אמנות מבין שהיצירה שרקח לא מוצלחת, הוא גונז אותה. מנגד, התסריט הזה לא תמיד קורה עם חוק לא מוצלח.
זה מה שקרה עם "חוק המישוש" - המתיר לערוך חיפוש על גופו ובכליו של אדם גם אם אין חשד שהוא נושא נשק: הוציאו חוק לא מוצלח; תיקנו אותו פעם אחת, תיקנו שוב, ובמקום להבין שהרעיון הזה, גם בגרסתו המתונה, כביכול, פוגע קשות בזכויות הפרט - התעקשו לסיים את הליך החקיקה.
אמנם הגרסה הסופית של החוק, שעומדת עתה בפני סיום הליך החקיקה בכנסת, מאוזנת הרבה יותר מההצעה הראשונה; אבל גם בגרסתו הסופית, החוק החדש עדיין יאפשר לגורמי הביטחון לערוך חיפוש על גופו של אדם כדי לבדוק אם הוא נושא נשק שלא כדין, בלי שיהא כל חשד נגדו - ובלבד שהוא נמצא במקום הלא נכון, מקום שיוגדר על-ידי מפקד מחוז במשטרה ככזה שקיים לגביו חשש ממשי שעלולה להתבצע בו פעילות חבלנית עוינת.
עוד מאפשר החוק, ללא הגבלה של מקום או הכרזה על חשש לפעילות חבלנית, לבצע חיפוש על גופו של אדם שהפגין התנהגות בריונית במקום ציבורי. בגדר התנהגות כזו ייחשבו השמעות של גידופים, איומים והתנהגות מרתיעה אחרת.
על-פי ההצעה המקורית של החוק, אנשי כוחות הביטחון היו יכולים לבצע חיפוש על כל אדם לפי ראות עיניהם, ודי היה בכך שלשוטר או איש כוחות הביטחון יהיה חשש סביר שהולכת להתבצע עבירת אלימות נגד אחר, כדי שהחיפוש יוכל לצאת אל הפועל.
בהצעה הסופית שינו את ההגדרות וצמצמו אותן הן ביחס למקום, כזה שיש חשש שהולכת להתבצע בו פעילות טרור, וביחס לסימפטום התנהגותי - התנהגות בריונית במקום ציבורי.
אך השורה התחתונה זהה: אדם חף מפשע עלול למצוא את עצמו מובך מחיפוש חודרני על גופו, רק כי היה בזמן הלא נכון במקום הלא נכון, או בגלל שנסחף לוויכוח קולני שבו הוא נראה כ"מתנהג באופן מרתיע", למשל, כדברי הצעת החוק בגרסתה הסופית.
על-פי החוק הנוכחי, שוטר יכול לערוך חיפוש על גופו של אדם, רק אם יש לו חשד סביר, שהאדם שעל גופו נערך החיפוש הולך לבצע עבירה. ההבדל ביחס להצעה שעומדת בפני אישור הוא מהותי. הניסיון מלמד כי כאשר נותנים לשוטרים סמכות לפעול לפי תחושת הבטן שלהם בלבד, כמו שעולה מההצעה, כמעט לא יכולה להיות שליטה ביחס להיקף האנשים שיעברו חיפוש וביחס לקריטריון שיעמוד ביסודו של חיפוש כזה. באופן טבעי, מצב כזה אף מוביל להפליה ולחיפוש המתבסס על דעות קדומות.
אם בוחנים את העילה ליוזמת החוק, זו המרמזת על המצב הביטחוני הנוכחי כתמריץ לחקיקה שלו, קשה להשתכנע בצדקתו. שוטרים מבצעים חיפושים גם היום על גופם של אנשים, והדרישה לחשד סביר מספקת את הצרכים שלהם, כדי לערוך חיפוש כזה.
למעשה, החוק נועד בעיקר כדי לספק מענה לטענות שיכולות לעלות בהמשך נגד התנהגות כוחות הביטחון, ולספק להם מטרייה לפעילות בניגוד לחוק. כך, בית משפט יכול היום לפסול ראיה שהושגה בניגוד לחוק, על בסיס הגנה מהצדק. החוק החדש יצמצם את האפשרות הזו.
המחיר שהאזרח ישלם הוא קשה, מחיר שיתבטא בפגיעה אנושה בזכויות בסיסיות שלו, ובראשן הזכות לפרטיות ולכבוד.
נכון, המלחמה בגל הטרור השוטף את המדינה היא ראשונה במעלה, אבל הכלים שיש לכוחות הביטחון היום מספיקים וראויים. לראיה - לא שמענו על פיגוע שיצא לדרך כי למי מכוחות הביטחון חסרו הכלים החוקיים כדי למנוע אותו.
■ הכותב, ראש משרד דן חי, מתמחה בדיני תקשורת, טכנולוגיה וסייבר.