עכשיו אתם מבינים למה סירבתי להיכלל ברשימת 50 היפים והנכונים של עיתון "פנאי פלוס", שפורסמה בשבוע שעבר. האנשים מ"גלובס" הודיעו שנבחרתי לרשימת 100 המשפיעים בתקשורת, ואפילו ביקשו שאכתוב כמה מילים, אבל קודם החתימו על הסכם אי-תחרות. גם ברשימת היפים הבהירו, בדרכם, שאצטרך לבחור: "אתה לא יכול לאכול את העוגה ולהקיא אותה שלמה".
בחרתי להיות משפיע. יופי זה עניין חיצוני, אנשים רואים בעצמם. אבל איך הציבור יידע שהתקשורת משפיעה עליו, אם התקשורת לא תגיד לו את זה? ההשפעה של "הארץ" בענייני דת ומדינה עלולה לקזז את זאת של ערוץ 20; "ידיעות" משפיע בנושא ביבי הפוך לגמרי מ"ישראל היום", וחברות הגז משבצות את הפרסומות בדיוק בין האייטמים נגדן.
והרי לכל אחד מהמשפיעים בתקשורת חשוב להישאר בעמדת השפעה. יש היום המון כלי תקשורת, פחות מהמון אנשים שיש להם מה להגיד, הרבה מהם לא יודעים איך להגיד את זה, מעט מדי צרכני תקשורת בעברית וכלום כסף. לכן אחד המטבעות המובילים בשוק התקשורת הוא תחושת השפעה, וגם היא לא קיימת בשפע.
כדי להמשיך להחזיק בעמדת השפעה, לא להיות מוחלף במשפיע זול יותר או צייתן יותר או יפה ונכון יותר, צריך המשפיע להיחשב משפיע. שיצפו בו, שיאזינו לו, שיקראו אותו, שיגלשו אליו. דברים כאלה משפיעים מאוד על רוב בעלי ההשפעה באמצעי ההשפעה.
וכדי להמשיך להיחשב משפיע, צריך המשפיע, כמעט כל משפיע, לשאול את עצמו: לאיזה כיוון הציבור רוצה שאשפיע עליו? דתי יותר? מרגש יותר? מתלהם יותר? הרי בסופו של דבר צריך לתת לציבור את מה שהוא רוצה, אחרת הוא מצביע ברגליים. ומי שמצביע - משפיע.