דונלד טראמפ / צילום: רויטרס
הפרסונה הלא מלבבת של דונלד טראמפ מוצגת לפנינו כל יום, באדיבות הקבלן המיליארדר עצמו, שחושף ללא ליאות, בנאומי בחירות, בעימותים טלוויזיוניים ובראיונות, רבדים של אטביזם, נרקיסיסטיות שאינה יודעת שובע, דחף מעוגן ברגשי נחיתות להשפיל יריבים פוליטיים בגין מראה, נכות, מוצא, או במקרה של שדרית מסוימת - המחזור החודשי, ומנטליות של שליפה מהמותן, שמוזנת מהעדר מנגנון של בקרה עצמית.
שמענו, התרשמנו, הפנמנו ונחרדנו. הלזה נייחל בבית הלבן? טראמפ כבר עבר מזמן את שלב "טעם השבוע" בגלידריית המתמודדים הרפובליקניים על הנשיאות. קהל אוהדיו הולך וגדל, על פי הסקרים, ונאמנותם לו אינה מוטלת בספק, לפחות על פי עדותו של בעל הדבר: "אני יכול לירות במישהו בשדרה החמישית, ותומכיי יוסיפו לתמוך בי". התומכים המסורים צפויים להניף אותו היום לניצחון בזירה הרפובליקנית בסבב הראשון של הבחירות המקדימות במדינת אייווה.
אבל מי הם התומכים האלה? למה הם נמסים מריגוש ואקסטזה כאשר טראמפ מכריז ש"מקסיקנים המנסים להסתנן לארה"ב הם סוחרי סמים ואנסים", או ש"מוסלמים בארה"ב יצטרכו לשאת תג זיהוי", או ש"צריך לאסור כליל כניסת מוסלמים לאמריקה", או ש"הסינים דופקים אותנו וצריך ללמד אותם לקח"? איך ייתכן שדמגוג נייטיביסטי כזה לא מפעיל אצל האוהדים פעמוני אזעקה? איפיונם ידוע: הם מצביעי מחאה. הסקרים מלמדים שכמעט כל תומכי טראמפ הם לבנים שנמנים עם הרבדים הנמוכים של מעמד הביניים; רובם בעלי השכלה תיכונית בלבד, בעלי צווארון כחול ורבים מהם לא צלחו בשלום את המשבר הפיננסי-כלכלי של 2008-2009. הם מוטרדים מהתהפוכות הדמוגרפיות בארה"ב, שמקטינות את משקלם היחסי של לבנים באוכלוסיה; הם כועסים על ממשל אובמה שאינו שומר, לדעתם, על כבודה של ארה"ב בקרב העמים; והם זועמים על ה"ממסד" - יהיה אשר יהיה - שמתעלם מאזרחים כמותם. רע להם, אפוא, והם רגוזים. הם מחפשים שעירים לעזאזל והם אוהבים את טראמפ מפני שהוא מזהה אותם בשבילם.
וכך, מעבר למאפייניהם הכלכליים וההשכלתיים, יש לפחות לחלק מחסידי האג'נדה הטראמפאית מכנה משותף נוסף: הם קסנופובים. רוב השעירים לעזאזל שמספק להם טראמפ הם ה"אחרים" - לא אמריקאים ו/או לא לבנים. את העובדה שהטראמפאים מתעבים את כל מוסלמי תבל אפשר אולי להבין (אם כי בוודאי לא להצדיק). קשה למחוק את המשקעים הוויזואליים שצרבה בתודעה הזדוניות של פנאטים מוסלמים חסידי שריעה ועריפה. אבל מוסלמים הם רק חלק ממטרות המטווח של חסידי טראמפ. הם מאשימים את ה"אחרים" - "זרים", "אמריקאים חדשים", "צהובים" (אסיינים) או "חומים" (היספנים) - במצוקתם הכלכלית, בהידחקותם לשוליים, באובדן "החלום האמריקאי" שחמק להם מבין הידיים. אין זה מקרה שהעליות החדות ביותר בתמיכה בטראמפ נרשמו בעקבות שתי התבטאויות קסנופוביות שלו: הגדרת מסתננים מקסיקנים כאנסים והקריאה לאסור כניסת מוסלמים לארה"ב.
למעשה - וזה הדבר המפחיד - הפלח הקסנופובי של תומכי טראמפ נמצא בקצה אחד של קו רצף לא ארוך, שבקצהו האחר נמצאות ישויות שוליים בלתי לגיטימיות, שהפוליטיקה האמריקאית טאטאה אותן כבר מזמן אל מתחת לשטיח: קבוצות ניאו-נאציות / גזעניות שמטפחות במחשכים כבר שנות דור גרסאות אמריקאיות לדוקטרינת עליונותו של הגזע הלבן. עכשיו מפציע אור בכוכים האפלים שלהן השמש של הסלבריטאי ממנהטן.
לארגונים האלה, על כל הווריאציות והגרורות שלהם, מקו-קלאקס-קלן (כן, הברדסים הלבנים עדיין קיימים) ועד לאומה הארית, טראמפ הוא מתנה משמיים. הוא פתח חלון גדול של לגיטימציה לדעות ולמחשבות שעד לפני כמה חודשים פשוט לא היה אפשר להציגן בפומבי אלא באתרי אינטרנט נידחים. מה שטראמפ אומר עתה בפרהסיה, לאמריקה כולה, מנסים גזעני ארה"ב למכור לציבור האמריקאי כבר עשרות שנים, בלי הצלחה גדולה. עד עתה הם נתקלו בחומה בצורה של תקינות פוליטית, שמשוננת לאמריקאים מיומם הראשון במסגרות החינוך הממוסדות. אפשר לתמצת אותה כך: כ-ו-ל-ם, בלי הבדלי מין, דת, גזע, צבע ולאום, צריכים ליהנות משוויון במתן הזדמנויות להתקדם; אפליה היא חטא; חירות הדת - כל דת - קדושה, כל עוד משאירים אותה מחוץ למרחב הציבורי. אפשר להתווכח באיזו מידה העקרונות האלה, שמגובים בחקיקה, מתקיימים בעולם המעשה, אבל אין ספק שהם המצפן החברתי של אמריקה.
מהלך הפתיחה האסטרטגי הגאוני ביותר של טראמפ היה לא ידוי אבנים מילוליות בזרים - זה בא בהמשך - אלא ההתקפה המתמשכת על מוסד התקינות הפוליטית. כאשר ממוטטים את הסכר הזה, מי הביוב הגזעני מתחילים להציף את שוק הדעות הלגיטימיות ואת הזירה הפוליטית. המדמנה הזו היא קרקע פוריה לדמגוג כטראמפ, שמתעל במיומנות תסכולי המונים לדיווידנדים פוליטיים, אך גם לקבוצות השוליים הגזעניות שלפתע היתה להן עדנה. מתברר שיש קונים לסחורה שלהן, והן אסירות תודה למי שחולל את השינוי הזה.
תכירו את טום מצגר, "אשף גדול" בקו-קלאקס-קלן בשנות ה-70 ומייסד ארגון שקרוי "ההתנגדות הארית הלבנה". מצגר הוא אביהם של המוני מסרים בתקשורת החברתית, שרבים מהם רוויי משטמה לכל מיעוט אפשרי. הנה אחד מהם: "כמעט כל הרופאים מבצעי ההפלות הם יהודים. היהודים עושים כסף מהפלות. כמעט כל האחיות שמסייעות בהפלות הן לסביות. הפלות מחוללות ריגושים אצל לסביות. ארגון יהודי מושחת בשם 'הורות מתוכננת' מקדם את ההפלות בחבל אורנג' (קליפורניה)... צריך להעניש את היהודים בגלל שואת הילדים הלבנים שהם אחראים לה". אבל אם מצגר שונא יהודים, הוא אוהב את טראמפ. למרות חששותיו שהסלבריטאי לא יממש את הבטחותיו לאסור כניסת מוסלמים לארה"ב, מצגר מעריך את פעלו: "כל עוד הוא גורם לתוהו ובוהו בקרב האזרחים, אני בסדר איתו. אני אוהב מה שהוא עושה".
ודייוויד דיוק, אף הוא "אשף גדול" לשעבר בקלאן, ואחד מהגזענים הידועים ביותר בארה"ב, אמר לאתר "פוליטיקו" כי טראמפ נתן ללבנים אמריקאים אור ירוק לדבר בגלוי על איבתם לבני גזעים אחרים: "טראמפ גרם לכך שזה בסדר עכשיו לדבר על החששות הלא ייאמנו של 'אירופים-אמריקאים'. 'האירופים האמריקאים' יודעים שהם הקבוצה היחידה שאינה יכולה להגן על האינטרסים החיוניים שלה, על השקפותיה". "סטורמפראנט", אתר האינטרנט הגדול ביותר של הגזענים הלבנים בארה"ב, דיווח על עליה כה חדה בתנועת גולשים כאשר טראמפ עושה כותרות עד שהאתר נאלץ לשדרג את השרתים שלו.
"הדמוריליזציה היתה האויב הגדול ביותר (של המאמינים בעליונות הגזע הלבן) וטראמפ שינה זאת", לדברי מייסד "סטורמפראנט", דון בלק. הוא מנבא שכוחות "הלאומנות הלבנה" שטראמפ עורר מרבצם ישרדו אחרי תום הקריירה הפוליטית שלו: "אין ספק שהוא יצר תנועה פוליטית שתוסיף להתקיים באופן עצמאי גם אם הוא יתקפל בשלב כלשהו". עובדה עצובה היא, שגם אלה שמנסים להדביר את הגזענות האמריקאית חושבים בדיוק כך. מרילין מאיו, מנהלת משותפת במרכז לחקר הקיצוניות של הליגה נגד השמצה, אומרת: "מאז תחילת מועמדתו של טראמפ, אנו עדים לכך, בוודאות, שפלח בתנועת עליונות הגזע הלבן, מאינטלקטואלים גזעניים ועד ניו-נאצים, מצטייר עתה כטעון אנרגיה".
טראמפ אינו נמנה עם ארגון גזעני כלשהו והוא אינו סומך ידו על ארגון כזה. הוא אמר שהוא אינו זקוק לתמיכה של דייוויד דיוק ודומיו ואינו מעוניין בה, ושהוא פיטר מהקמפיין שלו שני עובדים שהעלו פוסטים גזעניים לרשת. יתר על כן, אין שום ראיה שתומכיו הקסנופוביים של הקבלן ממנהטן הם אנטישמיים. לעומת זאת, הם דליקים. כל נואם כריזמטי יוכל להצית אותם אם רק ילחץ על הכפתורים הרגשיים המתאימים. הם אולי העתודה של "סטורמפראנט" ו"ההתנגדות הארית הלבנה".
בואו ניתן לדמיון שלנו להשתולל קצת. בואו נאמר שלטראמפ לא היו חתן יהודי ובת שהתגיירה. בואו נעלה על הדעת שטראמפ היה מחליט שכדאי אולי לכופף קצת את היהודים ששולטים בוול סטריט או במדיה; שאולי כדאי לו לשגר איזה טיל מילולי לעבר מטרה יהודית נוחה, נגיד הטענות על נאמנות כפולה של יהודים; אולי אפילו להזכיר מרגל יהודי שאך זה קיבל חנינה. בלאו הכי, רוב היהודים לא תומכים בטראמפ ולא יתמכו בו. מה כבר יש לו להפסיד? עכשיו חישבו כיצד היו מגיבים אלפי אוהדיו הנלהבים, שונאי הממסד, על התבטאויות כאלה מפי המיליארדר הכריזמטי. האם היו מגיבים בקריאות בוז נזעמות? האם הם היו משתיקים אותו בשריקות מחאה? האם הם היו עוזבים את האולם בהמוניהם בשאט נפש? רק חומר למחשבה.