אבו מרון / צילומים: איל יצהר
שוק הפשפשים של חיפה מלא אנשים. כאילו אין דקירות וצרות, סמוטריץ' ושוברים שתיקה. זה שוק מקסים, דומה מאוד לשוק פשפשים אמתי כמו שהיה פעם, לפני שזה ביפו הפך לקניון בלי גג. שלל שמונצעס נהדרים במחירים סבירים לגמרי. עובדה, אפילו אנחנו קנינו משהו. לא סתם משהו, ארון חדש, כלומר ישן, לחדר השינה שלנו. אולי סוף-סוף לא ניתקל בלילה בערימות אין-סופיות של כביסה מקופלת ולא כל-כך מקופלת.
השמש זורחת וזו שבת מקסימה. השוק מלא אדם. כולם נוברים, מחטטים ומתמקחים. חוץ מאיתנו. כלומר, אנחנו נוברים ומחטטים, אבל לא מתמקחים. לא היינו בבית הספר ביום של השיעור הזה. טמבלים. אחר כך שומעת השכנה שלנו כמה שילמנו על הארון ומתפלצת. לא חשוב, היה כיף. לא בכל יום חוגגים 27 שנות חברות רצופות. בימינו, רוב בני האדם מתגרשים פעמיים בפרק זמן כזה.
מכיוון שלקחנו לעצמנו כמה שעות חופש נדירות במיוחד מהילדים, שבדרך כלל מתלווים אלינו בכל מסעותינו, קצרים כארוכים, החלטנו להתפרע עד הסוף ולאכול צהריים רומנטיים יחד בעיר הנמל הצפונית. אני זממתי על מסעדת "כולא" של עודד חצבני, שאותו אני עוד זוכר לטובה מבר היין שלו בתל-אביב. אבל חצבני (לשעבר זיו) משחק אותה גראף פוטוצקי ולא פותח בשבת. גם לא בראשון כמדומני.
אז הסתפקנו בחומוס. כלומר, בכיף.
וידוי קטן: אין מנה בעולם שאני אוהב יותר מחומוס. לולא הפיתות המעורבות בדבר, הייתי אוכל מנה בכל יום. זה, והבעיה הקטנה שאבו חסן לא נמצא במרחק הליכה ממקום העבודה שלי. שזה לא מדויק, אבל בכל זאת. הרי גם את בעיית הפיתה כבר פתרתי מזמן. אני מסתפק באחת, ומנגב את רוב המנה בגלדי בצל.
בדמיוני, כל כתבה שאני כותב, כאן ובכל מקום אחר, היא תמיד על חומוס. חומוס וגולדסטאר מחבית. וכך יוצא שאני כמעט אף פעם לא כותב על זה. אולי זה מובן מאליו בשבילי ובשבילכם. אבל למה בעצם. חומוס הוא סלע קיומנו. אתם מוזמנים להתווכח.
אבו מרון הוא האבו חסן של חיפה. אם זה טעון הסבר, אבו מרון, חומוסייה הקיימת כבר מ-1969, כך לפחות כתוב על השלט. יש גם גרסה אחרת. לא חשוב. אבו מרון היא החומוסייה המיתולוגית בה"א הידיעה של חיפה. חומוסאים מקצוענים ממני וחיפאים ממני יזכירו גם את אבו שאקר, את פאדי המקסים ואולי גם כמה אחרים. סבבה. אין בעיות. אתם חיפאים, אני לא. אתם חומוסאים מוסמכים, אני אף פעם לא טענתי שאני מבין בחומוס יותר מכם. אני מבין לא פחות מכם. אני מוכן לתת לכולם קרדיט על כל דבר. שיגידו שאני לא מבין באוכל. ביין. אבל אל תגעו לי בחומוס. בקיצור, ישראלי ממוצע קלאסי. בבון עם כתם של טחינה* על הג'ינס וכתם של חומוס על הנעליים.
נחזור לאבו מרון. במרוצת השנים שחלפו מאז הפעם הקודמת שבה הייתי כאן, היחידה עד כה, הפך המקום, שהיה כוך קטן, למפלצת של ממש, לפחות במונחי חומוסיות ותיקות קלאסיות. את החדרון הקטן הצנוע שאני זוכר החליף אולם קטן מצופה בקיר ובתקרה אקוסטיים, או איך שלא קוראים לכיעור הזה, שעל קירותיו תלויה תערוכת צילום שעניינה, כך הבנתי, ג'ז. לא רואים אף סקסופון או קונטרבס. משהו בדבר השראה ואווירה. שיהיה. גם בחוץ יש שולחנות, ובמה שהיה החומוסייה המקורית יש תור אין-סופי של לוקחי פלסטיקים הביתה.
מלצרית אחת, בודדה ואומללה, שאינה עומדת בלחץ וגם לא ממש זוכרת מה ביקשו ממנה, מנסה לעמוד בפרץ בגבורה מהולה בייאוש. הכול לוקח שעות. מזל שהחמוצים והפיתות, שהגיעו יחסית מהר, פשוט מופלאים. זיתים סוריים דפוקים מרירים קום איל פו, רבעי לפת ומלפפונים חמוצים פריכים. הכול כמובן תעשייתי, אבל בכיף. הפיתות דקות וחמות מהסוג המתאים לחומוס ולא השמנות המטופשות, שטובות לדברים אחרים לגמרי.
אחרי המתנה אין-סופית, מגיע סלט ירקות קטן. מלפפון, עגבנייה ובצל. כמו פעם. גם השמן לדעתי זית מעורב עם צמחי. טעם של בית סבתא. כמה פשוט ככה טעים, ובעיקר טרי להפליא, בהתחשב ביום ובשעה. נראה כאילו חתכו אותו עכשיו.
סוף-סוף מגיע החומוס. אחד חומוס פול ואחד חומוס עם עוף ובצל. משהו שאני לא מזמין אף פעם, אבל מה לא עושים בשבילכם. החומוס פול נהדר. החומוס אמנם קר מהמקרר, אבל הוא כל-כך טוב, אף שאינו מהזן החמוץ החביב עליי ויש בו משהו אדמתי מאוד, ועדיין, הוא נהדר. גם הפול רך וחם ומרגיע. גם החומוס עם הפרגית, שהוא כאמור ממש לא בחירה טבעית עבורי, מצליח להפתיע. מתברר שיש מקומות שאפילו הרחבה מכוערת ולחץ של שבת בצהריים לא מצליחים לקלקל אותם.
אבו מרון
פרטים: קיבוץ גלויות 1 חיפה, טל' ;054-6312575 א'-ש' 08:00-16:00
מחירים: חומוס פול - 25 שקל, חומוס עוף ובצל - 39 שקל, סלט קטן - 18 שקל
השורה התחתונה: מצוין ושווה כל אגורה