מוטי מורל / צילום: תמר מצפי
מורל נגד צור - הקרב המאסף. איש התקשורת, רונן צור, הגיש לבית המשפט המחוזי מרכז בקשה לביטול פסק הבורר שניתן לחובתו בהליך הבוררות שניהל מול שותפו לשעבר מוטי מורל, בנוגע לפירוק השותפות בין השניים. בבקשה, שהוגשה באמצעות עורכי הדין בעז בן-צור וגדעון פישר, נטען כי הבורר, רו"ח משה רומנו, חרג מסמכותו כשנקט דרך חישוב שונה מזו שהתווה הבורר הקודם בתיק, שופט המחוזי בדימוס, ורדי זיילר המנוח, ב-2013.
זיילר הלך לעולמו כמה ימים לאחר שנתן פסק בוררות חלקי, ובהמשך ניסו הצדדים לשווא להגיע לכדי פשרה. בהמשך, הגישו הצדדים בקשות שונות לבתי המשפט בנוגע לעתיד התיק עד שהתיק התגלגל עד לבית המשפט העליון, שהורה כי ימונה בורר חדש, שימשיך את הבוררות מהנקודה שבה הפסיק זיילר. רו"ח רומנו נתן פסק בורר שחייב את צור בתשלום יותר מ-5 מיליון שקל (כולל ריבית והצמדה). ואולם, צור סבור כי פסק הבוררות החדש חרג מהמנדט שניתן בהחלטת בית המשפט העליון ו"הפך במחי-יד, פסק ביניים ופסק דין של בית המשפט העליון לאות מתה".
משיכות חבל הדדיות
צור ומורל נחשבים שניהם ליועצי תקשורת אגרסיביים ביותר, מן הסוג שנדרש לקרבות תקשורתיים "ללא כפפות". צור החל את דרכו כאיש תקשורת ב-2004 במשרדו של מורל הוותיק ממנו ולאור הצלחתו בתפקידו, ביקש וגם קיבל ממורל שותפות במשרד ב-2007. בהתאם להסכם בין הצדדים, צור קיבל שותפות בשיעור של 26%, לעומת 74% שהחזיק מורל. לתחושתו של צור בשנים הבאות, חלקו בשותפות לא שיקף היטב את התרומה של כל אחד מהצדדים לעבודה וליצירת רווחי החברה המשותפת. לטענת צור, מורל לא נענה לדרישותיו לפרק את השותפות ביניהם במשך תקופה ארוכה. יום אחד ב-2010, עשה צור מעשה: הוא נטל חלק מהלקוחות, העמיס חלק מהציוד המשרדי, רתם אחריו את העובדים ולמעשה משך את העסק, או חלק גדול מהעסק, מתחת לרגליו של מורל.
הבורר הראשון, זיילר, קבע כי הצדדים מסרו גרסאות עובדתיות מעורפלות בהליך, וטענו טענות משפטיות בלתי-ברורות, שלא אפשרו לו להכריע בסכסוך כראוי. הוא תיאר כאוס חשבונאי שהתנהל במשרדם של היועצים היריבים, על רקע "משיכות החבל" ההדדית. בשל אותה "הפקרות חשבונאית", כלשונו של זיילר, קבע זיילר פתרון כלכלי, שלשיטתו היה הרע במיעוטו.
"הפתרון הכלכלי וההגיוני היחיד במצב של היעדר נתונים מלאים ואמינים הוא לכנס את כל תקבולי החברה מיום רישומה ועד אפריל 2010 ("יום ההפיכה" של צור - ג'מ'), תוך הצבת כל אחד מהם למחנה המתאים - היינו למחנה לקוחות הנמנים על המחנה שנהה ברגע ההיפרדות אחרי מי מהצדדים; לצד זה יש לכנס את כל ההוצאות העסקיות הרשומות בספרים או בדרך אחרת ויש להן אינדיקציה רישומית מצד אחד, ושזיקתם לעסק המשותף היא ברורה", קבע הבורר הראשון. בעזרת הנתונים הללו, הורה זיילר לבדוק כמה הכנסות וכמה הוצאות נשא או קיבל כל צד, וכמה היה צריך לקבל או לשאת - כדי ליצור קיזוז המשקף את שיעור השותפות של צור (26%) ושל מורל (74%), בתקופת השותפות.
הבורר השני, רומנו, נקט בחישוב שונה - הוא העריך את שווי תיקי הלקוחות המשותפים באמצעות שיטת היוון תזרים מזומנים (DCF), תוך שימוש במכפיל של 5.5 לקביעת שווי החברה המשותפת. על בסיס זאת, ועל בסיס וקביעת תשלום שנועד לאזן את שיעור השותפות בחזרה ליחס של 26%-74%, הגיע רומנו לתוצאה שאליה הגיע.
צור מלין על החריגה, לשיטתו, מהנוסחה שקבע הבורר זיילר וכן על המכפיל הגבוה לשיטתו, של 5.5. לטענתו, בעוד זיילר התכוון לאיזון כספי בזמן השותפות (בניכוי חלק מהלקוחות שייוחסו באופן אישי לצור או למורל), רומנו השתמש במכפיל שמטרתו לגלם את השווי הנוכחי של תזרים המזומנים העתידי מהלקוחות - כלומר, מעין זכות להמשך השותפות. "תוצאת פסק הבוררות מביאה לכך שצור אמור למצוא עצמו מעניק שירותים ועמל ללקוחות, שהשכר המשולם על-ידי אותם לקוחות יתגלגל לכיסו של מורל", נטען בבקשתו של צור.