לימור גולדשטיין/ צילום:יוסי כהן
הפיכתה של האוזן הציבורית לכרויה כלפי עדויותיהן של נפגעות תקיפה מינית היא אחד הדברים הגדולים שאנחנו עדים לו בתקופתנו. אפשר לראות בבירור איך החברה הישראלית מנסה לתחום את משמניה חסרי הפרופורציות לתוך המידות החדשות והמהודקות של האסור והמותר המיניים. הדיון הסוער, המבוכה, קיתונות הביקורת כלפי המתלוננות והמחיר שמשלמים המואשמים, באופן וולונטרי כמעט - כל אלה הם עדות לתהליך התבגרות ושינוי תפיסתי אמיתי שמחלחל.
לנוכח העובדה שיותר ויותר נשים (אך לא רק, חשוב לציין) בוחרות לשטוח את טענותיהן בפומבי, ועוד בפייסבוק, נדרשו מערכות רבות לחשבון-נפש. בראשן, המשטרה ומערכת המשפט, שמאלצות את אלה שבוחרות בדרך המתבקשת לעבור תהליך משפיל וטראומטי.
אך משום מה, איש אינו דורש מהתקשורת הישראלית לתת את הדין. איך זה שכלי התקשורת, שנדמה לעתים שמטיחים בהם את כל חוליי האנושות, יוצאים נקיים מהמגמה ששולחת נשים - בעיקר ידועות או שנפגעו מאדם ידוע - לדבר עם קיר פייסבוק ולא עם עיתונאי. התקשורת איבדה את אמונן בדיוק כמו הגופים הממוסדים האחרים.
בצדק. יש כמובן עיתונאים (אפילו רוב מכריע שבהם) רגישים, מעמיקים ורודפי אמת, שיש להם את היכולת הערכית להצל על נפגעת מפני אורות הפרסום. אבל אותם עיתונאים הם רק ברגים בתוך מנגנון תקשורתי קצר-רוח וגחמני, שלא יכול לספק מקלט בטוח לקורבנות של עבירה מינית. החתירה לסנסציוניות, הקריצה הנואשת לקהל, חוסר היכולת לווסת את להבות הדיון, תמיד יהפכו את העיסוק בנושא מפלילי לחרמני. מסיפור על פשע שבוצע לאייטם זימה צהוב.
אין אמפתיה למותקפים מינית
אין להיתמם. התיאורים הגרפיים של המילים הדוחות, שליחת הידיים ותחיבת הלשונות הם ששולחים את הדיווחים האלה אל העמודים הראשונים ואל פתח המהדורות. הדמויות המוכרות שמככבות בהם רק עוזרות להמחיז את הסיפורים האלה במוחם הקודח של הקוראים והצופים. והם, בעיניים בוערות ובזיעה קרה, מנהלים דיון אינטלקטואלי-עאלק על גבולות גזרה וקווים אדומים. דיון שלא מתקיים סביב שום סוג אחר של פשע.
לא שואלים קורבן דריסה מדוע חצה את הכביש, אדם שפרצו לביתו לא נשאל מדוע לא נעל היטב את הדלת, לא צולבים אדם שנורה מתי ומדוע הלך או לא להתלונן, ואיש לא מודד זמנים למי שנפגע בפיגוע ורק שנים אחר-כך מצליח לדבר על זה. לא תוהים "מה הוא מקדם". האמפתיה השמורה לנפגעי עבריינות, נגזלת ממי שהפגיעה בו הייתה מינית.
צדק מתי גולן בביקורת שמתח על התקשורת בטור שפרסם ב"גלובס" כשתיאר את משיכתה של התקשורת אל סיפורי "סקס". זה כנראה מה שהסיט אותו, וכה רבים, מלראות שמה שחוותה לימור גולדשטיין לא קשור בכלל למין או מיניות או ליחסים של בינו ובינה. מי שפגע בה לא התעניין ב"לא", למרות שלכאורה ציית לו. הוא היה גבר מנוסה שתקף אישה צעירה ופגיעה - כי הוא יכול. האקט המיני היה רק כלי, ובקלות יכלו להחליף אותו מילה אכזרית, כף יד פתוחה או סכין.
בתוך ההתבגרות המופלאה והחשובה של החברה שלנו סביב הנושא הזה, לא יכולה התקשורת - במיוחד לא בתקופתנו רבת-המדיומים - לנתק את עצמה מאחריות. לא מספיק לעודד לדבר, לאוורר ולצלם, צריך גם לשים בקונטקסט הנכון. לקבוע קודים לסיקור הפגיעה המינית - עד כמה לתאר, כמה פעמים, איך לראיין את הקורבן ואיך להתייחס לתוקף. לחדד את מהות הפגיעה, ולחבר תמיד בשידור להפניה למוקדי הסיוע. לניזוק ולמצולק יש את הזכות לבחור איך, מתי ובאיזו מידה לחשוף את סיפורו.
לכלכי, לימור גולדשטיין, לכלכי כמידת רצונך. זה חשוב וראוי. את הניקיון מישהו אחר צריך לעשות.