עיתון מעריב / צילום: איל יצהר
במהלך העבודה של נאמני "מעריב", עורכי הדין שלמה נס וירון ארבל, בזמן שהעיתון היה בפירוק, נמצא במרתף מבנה העיתון ברחוב קרליבך בתל-אביב קלסר ובו נתונים על חשבון בנק דולרי היסטורי שהתנהל בארה"ב. בשנת 2002, כשהעיתון היה בבעלות עופר נמרודי והכשרת היישוב, באחת משעותיו הקשות, החזיקה החברה פיקדונות בבנקים בארץ בסך 87 מיליון דולר ולקחה הלוואות בסך 78 מיליון דולר.
מדוח שנס הגיש אתמול (ג') לבית המשפט, ובו מסקנות חקירה מקיפה שביצע עם ארבל כדי לבחון את הידרדרות העיתון לאורך השנים, עולה כי בדצמבר 2002, הורה נמרודי להעביר בהדרגה חשבון דולרי בסך 36 מיליון דולר לסיטי בנק. לאחר שהתברר כי סיטי בנק ישראל כפוף לחוק הישראלי, הוצא משם הכסף, וחודשיים אחר-כך הוחלט לפתוח חשבון בנק בשלוחה אמריקאית שלו. במארס 2003 הועברו 36 מיליון הדולרים לחשבון שנפתח בארה"ב.
"לא אותרה כל סיבה לפתיחת חשבון הבנק", כותבים הנאמנים לבית המשפט. "ניסיונות הנאמנים לאתר ולהבין מה עמד מאחורי העברות אלה נותרו ללא מענה, וכל שנמסר בחקירה הוא כי היה חשש באותה עת לקריסת בנק הפועלים... בלית-ברירה ובדגש לכך כי הכספים חזרו בסופו של דבר, לא מצאנו מידע נוסף השופך אור על הפרשה הזו".
הרבה דברים עלומים עולים מדוח החקירה המרתק, שהוגש לבית המשפט לאור דרישה של אחד ממחזיקי מניות המיעוט ב"מעריב", עו"ד אלעד מן. הם מציירים כרוניקה של התרסקות ידועה מראש של העיתון, שבעבר היה הנפוץ בישראל.
לצד איומי התקופה, מציירים הנאמנים תמונה של מנהלים שהאמינו כי הם המחזיקים בחוכמה וביכולתם לגאול את "מעריב". זו אולי חוכמה בדיעבד, אך שורת ההימורים העסקיים שנלקחו, ההתפזרות הניהולית ובעיקר הרבה יוהרה ושחצנות לאורך השנים, הובילו את "מעריב" בסופו של דבר אל התפרקותו.
נדל"ן על חשבון העובדים
הנאמנים חוזרים בדוח אל טעויות שנעשו בראשית ימיו של העיתון בשנות ה-50, אך באופן מובהק החלקים הצבעוניים והמפורטים מתייחסים לתקופה שבה שלטה אי.די.בי בעיתון, בשנים 2011-2012. אפשר לייחס זאת לעובדה שהדוח מתבסס פרט למסמכים רבים גם על ראיונות שבוצעו ב-3 השנים האחרונות עם 40 מעובדי העיתון. רבים מהם חוו תקופה זאת כטראומטית, והדבר ניכר בדוח. בעוד שהלך-הרוח הקשה במסדרונות בתקופתו של בעל השליטה נוחי דנקנר מפורט, באשר לתקופה הארוכה שבה החזיק נמרודי בעיתון יש בעיקר עדויות ממוסמכות להחלטות ניהוליות תמוהות וכושלות.
בראשית שנות ה-90 רכשה משפחת נמרודי את העיתון. במסגרת התחרות מול "ידיעות אחרונות", הורשע נמרודי בהאזנות סתר וריצה מאסר של 8 חודשים. עם שחרורו מינה את עצמו למנכ"ל ולעורך העיתון. העיתון חווה זינוק, אך עדיין השתרך אחר "ידיעות". ב-1998 רכש איש העסקים ולדימיר גוסינסקי רבע ממניות העיתון תמורת 85 מיליון דולר. באותה שנה הסתבך נמרודי שוב, והעיתון נותר ללא מנהל. במקומו הגיע רוני קליינפלד.
קליינפלד, כותבים הנאמנים, הצליח להביא את העיתון לרווח תפעולי, אך ב-2002, בעקבות עימות עם נמרודי, עזב את העיתון - והוחזר שוב ב-2007, לאחר שמצבו של העיתון הלך והידרדר.
"בתחילת 2008", נכתב בדוח, "התחיל שלדון אדלסון בהפצת החינמון 'ישראל היום'. יציאת החינמון פגעה קשה בהכנסות 'מעריב', וההנהלה למרות מאמציה לא מצליחה להגיע לאיזון תפעולי".
ההוצאות הכבדות בתקופה זו התחלקו ל-3 נושאים מרכזיים - הוצאות שכר, הדפסת העיתון וחלוקת העיתון, שהתבצעה על-ידי חברה חיצונית. "הוצאות קבועות אלה הלכו וגדלו עם השנים, בלא רווח מתאים בחלק הפרסומאי ואי-גבייה של כספים".
למרות המצב המחמיר, החוקרים מצאו כמה השקעות שבוצעו בתקופת נמרודי והעלו שאלות. אחת מהן היא השקעה בחברת הלוויינים האמריקאית XM ב-2005. לפי דרישת גוסינסקי, ולמרות התנגדות הדירקטוריון, "מעריב" רכשה מניות בחברה ב-43 מיליון שקל. למרות התרעות חוזרות ונשנות מצד גורמים בדירקטוריון, נמכרו מניות החברה רק ב-2008, בהפסד של 30 מיליון שקל.
במקרה אחר מתארים הנאמנים כיצד כספי קרן הפיצויים של עובדי "מעריב" נשחקו במהלך השנים בגלל החלטה שהתקבלה ב-1956 לבנות את בית מעריב מכספי הפיצויים. לאורך השנים התלות הזו העלימה את קרן הפיצויים של העובדים, בעוד ב"מעריב" השביחו את הנדל"ן - על חשבון עתיד העובדים.
באוגוסט 2002, לאחר גלי פיטורים בעיתון, נותרה הקרן לפיצויים של העובדים ריקה מכספים, והעיתון עצמו נאלץ לשלם את כספי הפיטורים. כשהנאמנים ביקשו לראות מה נותר בקרנות הפיצויים בקופות הגמל, הם גילו בהן 25 אלף שקל.
שיאה של הנגיסה היה ב-2007 כשנמרודי ביקש לרכוש את בית מעריב באמצעות הכשרת היישוב. בשנה זו, נכתב, "הפנו רואי החשבון של החברה את תשומת-לב הדירקטורים לכך שההון החוזר במעריב החזקות בע"מ הוא שלילי וסך הנכסים נמוך מסך ההתחייבויות. קצב שריפת המזומנים הלך וגבר".
הבנקים סירבו להעניק אשראי אלא אם יציג נמרודי נתונים על העיתון, מהלך שסירב לו. בינואר 2008, כשהגירעון עמד על 18 מיליון שקל, פנתה "מעריב" לבנק הפועלים. הפנייה לא הייתה במטרה להציג תוכנית עסקית, אלא למימוש מהיר של בית מעריב על-ידי הסרת השיעבוד השלילי. באותו מועד כבר אישר הדירקטוריון מודעה למכירת בית מעריב.
למרות הליך מכרזי שבמהלכו הוגשו הצעות גבוהות יותר, רכשה לבסוף הכשרת היישוב את המבנה ב-32.5 מיליון שקל. ב-2014 אישרה הוועדה המקומית של תל-אביב לבנות במקום בית מעריב מגדל של 55 קומות. ההשקעה השתלמה - להכשרת היישוב, לא לעיתון "מעריב".
שני מעמדות בעיתון
לאורך השנים הגיעו רוכשים שונים לעיתון, שהאמינו שהם פיתחו את הנוסחה להצילו. כך, בפברואר 2010 רכש ד"ר זקי רכיב מניות שליטה בעיתון. רכיב ביקש להפוך את העיתון לדיגיטלי יותר - והנאמנים אף מתארים איך רכש שני מסכי ענק לחדרי העריכה של העיתון כדי שהעיתונאים יהיו מעודכנים בחדשות העולמיות.
"נראה כי רעיונותיו של רכיב היו חדשניים מדי עבור 'מעריב', ואלה לא מצאו שפה משותפת עם העיתונאים שלא הבינו את השינוי המבוקש בעבודתם, וטענו כלפיו כי אינו יודע איך להפעיל עיתון", לשון הדוח. ב-2011 ויתר רכיב, והעיתון נמכר לדנקנר ולאי.די.בי ב-120 מיליון שקל.
"במרום אווירת הצמצומים שאפיינה את 'מעריב' עד כה, נוצרה אווירה של מפעל מצליח שאין מקום לחסוך בו", נכתב בדוח. "אנשי אי.די.בי הגיעו ל'מעריב' וראו את עצמם כמומחים לניהול ושיקום חברות. במהרה החליפו את שדרת ההנהלה של החברה באנשי מקצוע מהקבוצה. אנשי ההנהלה החדשים הביאו עמם אנשים נוספים. העובדים שהובאו ציפו וקיבלו תגמול ותנאים שונים מהעובדים שעבדו במערכת לפני כן. הלשכה של המנכ"ל (טל רז) שופצה והפכה למהודרת. סביבה נבנו חדרים ליועציו השונים בתחום הכלכלה, מינויים ועוד. רכבי ההנהלה שודרגו, והמנכ"ל והעורך הראשי ניר חפץ נסעו ברכבים מפוארים. כך נוצרו בחברה שני מעמדות - אלה שבאו לפני אי.די.בי ואלה שבאו אחרי כן".
הנאמנים מותחים ביקורת חריפה על העורך הראשי ניר חפץ, מקורבו של ראש הממשלה בנימין נתניהו. למשל, נכתב כי חפץ "הצליח לעתים נדירות" להוריד את העיתון לדפוס בזמן, דבר שעלה לעיתון כסף רב. "באופן תדיר היו נעשים תיקונים ושינויים בעיתון, ובמקרים מסוימים אף הודפס העיתון שנית".
חפץ, טוענים הנאמנים במסמך המשפטי, פגע בעצמאות העיתון. "שליטתו התרכזה בעיקר במדור החדשות ובמדור הכלכלה", נכתב. "השימוש בשליטה נעשה בחלק מהמקרים גם לטובת בעלי העיתון ואחרים, שהעורך הראשי חשב כי יש צורך להגן עליהם".
כך, מתואר בדוח, "על אף עוצמת המחאה החברתית, נתנה המערכת הוראה לסקר נושא זה הן מן הפן החדשותי והן מן הפן הכלכלי בצורה מינורית. נוצר מצב שבו העורכים היו מצננים את התלהבות הכתבים מהשטח והיו דוחקים ידיעות אלה לעמודים פנימיים יותר. דוגמה תמוהה הייתה ההוראה שניתנה על-ידי המערכת לאסור לפרסם תמונות של דפני ליף או כל מנהיג מחאה אחר".
במקרה אחר, נטען, חפץ והעורך הכלכלי איתן מרקוביץ' אסרו על סיקור המהפכה הסלולרית שהובילו מיכאל גולן והוט מובייל. על-פי ההערכה, זאת כדי להגן על חברת סלקום מקבוצת אי.די.בי.
התיאורים על התערבות בתכנים נמשכים עם דיווח לבית המשפט על סיקור התקפתי נגד מי שמאיימים לכאורה על עסקיו של דנקנר, ובהם חברי כנסת שפעלו נגד ריכוזיות במשק. גם כלפי הבנקים נקטו בעיתון זהירות יתרה, ובמיוחד בנק הפועלים, נותן האשראי המרכזי ל"מעריב", עד כדי כך ש"עד מהרה הבינו הכתבים כי אין מקום ליזום ביצוע תחקירים מעמיקים על חברות אלה".
העסקה לא מאורגנת
הקושי באיתור זכויות העובדים, טענה הנהלת אי.די.בי, הוא שהביא אותה בסופו של דבר לבקש הקפאת הליכים. הנאמנים גילו אנדרלמוסיה בכל הנוגע לאופן העסקת עובדים - שכבות שונות של עובדים ב"מעריב", חלקם עובדי פרילנס בדרגות שונות, מהם כאלה המועסקים כעובדים מן המניין במקרים מסוימים, ולרבים תנאים חוזיים שונים לחלוטין האחד מן השני.
"תביעות חוב של עובדים הוגשו כל העת, גם של עובדים שעזבו לפני הרבה שנים את החברה, ועדיין מוגשות בימים אלה", נכתב. הנאמנים איתרו פערים בין פיצויי הפיטורים שהגיעו לעובדים לבין הסכומים הנמצאים בקופות פיצויי הפיטורים, והביטוח הלאומי שילם את הפערים, בסך 20 מיליון שקל.
על-פי הנאמנים, הפער נובע מהבדלים שהיו במהלך השנים בין מרכיבי השכר של העובדים השונים. "לאור ממצאים אלה", כותבים הנאמנים, "נראה כי טענת העובדים כי המעבידים השונים 'גנבו' את קופת הפיצויים אינה נכונה".
יוזם החקירה: "אני שוקל הגשת תביעה נגד נושאי משרה"
"הבקשה לקיום חקירות בתיק מעריב הוגשה על-ידי ב-30 בדצמבר 2012. מאז ועד היום נחשפו חומרים מטרידים נוספים, מסמכים ותכתובות שחיזקו את הצורך בניהול החקירות ובנקיטת הליכים משפטיים נגד נושאי משרה ובעלי השליטה", אומר עו"ד אלעד מן, שדרש את החקירה.
"דוח החקירה שביצעו הנאמנים מאמת את מכלול הטענות שנטענו על-ידי באותה בקשה. חבל שהנאמנים לא ראו, רק מטעמי יעילות, עילה להגשת תביעות או לניהול חקירות פומביות בתיק זה, משום שלניהול התיק יש לא רק חשיבות ממונית כלפי נושים, עובדים ובעלי מניות, אלא מסר ציבורי חשוב בתחומים של ממשל תאגידי והתנהלות כלי תקשורת גם יחד.
"מהדוח עולה בבירור שהאישיות המשפטית הנפרדת של 'מעריב' נדרסה בידי בעלי אינטרס שונים שלא פעלו לטובת החברה, אלא לקידום מטרות ואינטרסים אחרים. המסקנה המשפטית הראויה היא שמי ששיעבד את 'מעריב' לטובתו צריך גם לשאת בחובות שיצרה קריסת החברה. בעקבות ממצאי הדוח אני שוקל הגשת תביעה נגד גורמים שונים, ובמקביל פנייה לבית המשפט כדי שיאשר בכל זאת נקיטת הליכים במסגרת הפירוק נגד בעלי מניות ונושאי משרה שפעלו באופן פסול".
