דקירה, פיגוע / צילום: רויטרס
ההפתעה בשבוע שעבר הייתה כפולה וגדולה. בחודש שעבר חלה ירידה איטית אך יציבה בפיגועי הטרור. נראה היה כאילו הגל דועך, במיוחד למי שהאמין כי מדובר בגל בלבד. אבל השקט היחסי התמוטט, ופינה את מקומו, בין היתר, להגדרה האמיתית-המציאותית; לפנינו אינתיפאדה לכל דבר. אם תרצו, על-פי שרי התחבורה והמודיעין, זאת אפילו אינתיפאדה דאע"שית.
אז כבר יש אפילו גירסה מעודכנת. ההפתעה השנייה הייתה - היקף הטרור המחודש, הפריסה הרחבה שלו, כולל מעבר לקו הירוק, ומספר הנפגעים הרב יחסית. הכול חוזר.
אבל זאת לא רק טרמינולוגיה, וקביעת מונחים ושמות. העניין הוא, שישראל איננה מוצאת את התשובה לטרור החדש הזה. זוהי האמת העצובה. ניתוח לעומק של אירועי הטרור, מגלה כי האינתיפאדה הנוכחית מבוססת על סדרה ארוכה של פיגועים פרימיטיביים ברובם; דקירות סכין, דריסות מכונית, ופה ושם שימוש בנשק חם. מול הטרור בעצימות נמוכה מתקשה ישראל להתמודד.
לכאורה נראה כי ככל שהטרור אלים פחות, קל יותר להיאבק בו, אבל מתברר כי התוצאה הפוכה. מדוע כל-כך קשה למגר את גל הטרור האחרון? מילת המפתח היא רשת. האינתיפאדה הזאת היא רשתית, היא תואמת להפליא את העולם החדש שאנו חיים בו, ואת ההתפתחות שעברו ארגוני טרור גדולים, הפעילים באזורנו, כמו דאע"ש.
תופעת הרשת מוכרת. ההגדרה המבריקה ביותר שלה ניתנה ב-2008 בספרו עטור הפרסים של תום פרידמן - העולם הוא שטוח. כפי שאנו יודעים היום, הרשתות החדשות חוצות את העולם לרוחב ולאורך. כל אחד מאיתנו כמעט שייך לרשת חברתית זו או אחרת, אנחנו משתתפים בהן, תורמים להן ונהנים מהן. הרשתות האלה שינו את העולם מן היסוד, כל תהליך הגלובליזציה נשען עליהן וניזון מהן. זהו עולם אופקי ולא היררכי עוד.
מן האינתיפאדה השנייה יצא צה"ל מנצח. מבצע חומת מגן (מרץ-מאי 2002), הדהים את הפלסטינים, ופגע ישירות בתשתיות הטרור, אך נדרשו עוד 4 שנים מלאות כדי לבער סופית את הטרור, ולעצור את מנהיגיו. אולם דווקא בהצלחה זו נזרעו זרעי הפורענות הבאה, שבאה היום לביטוי. בהיעדר מנהיגות וללא תשתיות, נדד הטרור מעולם האפלה אל הזירה הציבורית, אל כיכר-העיר החדשה. הצעירים שבוחרים בטרור, דומים, אך אינם קשורים לחבריהם, אינם מכירים אותם, אבל פועלים במפתיע על-פי אותם דפוסים וללא תיאום.
כוחות הביטחון, צה"ל, השב"כ, מג"ב ומשטרת ישראל, חסרי אונים, מגששים באפלה. דפוסי הסיכול אינם יעילים עוד. גם כאשר כוחות הביטחון מחפשים אחר הטרור ומבצעיו בזירה הפומבית, אין הם יכולים לאתרו. הסוסים ברחו מן האורווה.
חמור מכך, גם הטענות על הסתה, אינן בנות טיפול. אפילו אם יסגרו את מקורות התקשורת הגלויים, רדיו וטלוויזיה, אין דרך למנוע מן הדור הצעיר את הגישה לרשתות החברתיות. כל הניסיונות להפעיל עליהן פיקוח נכשלו. הפניות לחברות גוגל ופייסבוק, לא נענו, הן אינן עובדות בשירותה של ממשלת ישראל, ולא יוותרו על עצמאות הרשת.
ועוד צעד קדימה: הטרור אינו בודד עוד. לאחר שכלי התקשורת החדשים והמסורתיים ממנפים אותו בקלות יחסית, שוטחים אותו בפני קהלים חדשים וסוחפים אותם, הוא היה לדלק המניע של המערכה הבינלאומית המשולבת נגד ישראל. זוהי מערכה מדינית, כלכלית, משפטית, אקדמית, הסברתית. אף היא בנויה על רשתות גלובליות ומתדלקת את עצמה באמצעות האלימות הפיזית, אבל במקום פיגועי-תופת ראוותניים, די בטרור מצומצם אך בחשיפה גבוהה, כדי להזין את הקמפיינים העולמיים.
ישראל לא איתרה בזמן את הקשר בין המעגלים הללו, ולא את הזווית החדשה שקיבלו. המשאבים כולם הופנו לעבר סיכול הטרור, מניעתו והכלתו; ואילו המערכה הבינלאומית נדחקה לצד. עכשיו הכול טופח על פנינו. ישראל נדרשת לחשיבה חדשה לחלוטין במאבק בטרור. האשפה מלאה חיצים, אבל אף אחד מהם אינו יכול לפגוע במטרות וירטואליות. ישראל חייבת להיכנס לתוך הרשתות וליזום מהלכים אנטי-רשתיים, פעולה שאינה פשוטה כלל ועיקר. שוב נהיה הראשונים לתרגל דרכי לחימה בטרור, כפי שעשינו בעבר, עם סיכולים ממוקדים. מהלכים כאלה אמורים להרתיע את הצעירים, לצרוב בתודעתם את תוצאותיו של הטרור, האישית והכללית. המלחמה על התודעה. פרק חדש.
■ הכותב הוא מהמחנה-הציוני, חבר ועדת החוץ והביטחון, וד"ר למדע המדינה ולתקשורת.