ביום רביעי הקרוב יתקיים דיון חשוב ומהותי בסוגיית מזונות הילדים בבית המשפט העליון, ובו וניווכח האם הלכה חדשה בפתח בסוגיה זו. השאלה המרכזית שתידון שם היא האם יש מקום לפסיקת מזונות ילדים בנסיבות בהן חל הסדר של משמורת משותפת וכאשר השתכרות ההורים דומה, וכמה יש להפחית מהמזונות בנסיבות כאלה?
על רקע השעה החשובה בה אנו מצויים בסוגיה זו, חשוב להציג את התמונה המלאה הנוגעת למזונות הילדים. תמונה זו אינה כוללת רק אבות הקורסים תחת נטל המזונות, כפי שהוצגו במאמרו של גיא רוה באתר "גלובס", אלא הרבה מאוד מקרים של אימהות שמקבלות דמי מזונות נמוכים, מתקשות לפרנס את הילדים ויורדות מתחת לקו העוני, וילדים שרווחתם נפגעת מאוד לאחר הגירושים.
בשיח הנוגע לדמי המזונות, זה שמקבל ביטוי תקשורתי, מודגש המודל של אב ואם שהכנסתם דומה (ולא גבוהה), והם חולקים באופן שווה את גידול הילדים ביניהם. זהו אכן מודל ייחודי, שדורש התייחסות ספציפית, אולם זהו לא המודל השכיח במרבית המשפחות בישראל.
הבעייתיות היא שמודל זה הוא שמעצב את דעת הקהל החברתית ואף את התפיסה המשפטית ביחס לשיעור דמי המזונות, תוך קריאה להפחתת נטל המזונות, והוא משליך גם על המקרים הרבים האחרים, בהם יש מקום דווקא להגביר את הנטל ולא להקטינו.
בואו נחשוב רגע על המקרה השכיח יותר, זה שכן מייצג את מרבית המשפחות בישראל, ובו קיים פער מהותי בהכנסות בין האב לאם לאחר הגירושים; ושבו האם היא זו שנושאת בעיקר נטל הטיפול בילדים, גם כאשר נקבעים הסדרי שהייה בין האב לילדים לאחר הגירושים.
בנסיבות אלה, האם הייתה תלויה בהכנסת האב בעת הנישואים, וכעת, לאחר הגירושים, היא מוצאת את עצמה ללא התמיכה הכלכלית של האב ומתקשה להתקיים מהכנסתה שלה. למרות המצב המתואר, אותה אישה תקבל מזונות ילדים הקרובים לטווחי המינימום שנקבעו בפסיקה, שכן אלה התקבעו כנורמה מנחה ולא רק כרף מינימום (שכן גם בנסיבות של יכולת כלכלית גבוהה לאב, דמי המזונות אינם עולים בהרבה על רף המינימום של 1,400 שקל לילד, לא כולל מדור והוצאות חינוך ובריאות). כמו כן, כמעט תמיד האם תחויב לשאת גם במחצית הוצאות החינוך והבריאות של הילדים, באופן שווה לאב, ללא התחשבות בפערי ההכנסה, למעט במקרים חריגים.
בתרחיש כזה, שהוא כאמור שכיח מאוד, מצבו הכלכלי של האב לאחר הגירושים ישתפר ולא יורע, שכן בעת הנישואים רבץ עליו נטל כלכלי כבד בהרבה - הוא פרנס גם את האם ונשא בחלק גדול יותר מצורכי הילדים מזה שהוטל עליו במסגרת דמי המזונות. מנגד, מצבה הכלכלי של האם הורע בצורה דרמטית.
אם נוסיף לכל זאת גם את היעדר האיזון הקיים היום בין זכויות האבות לחובותיהם, הרי שהתמונה המלאה מקבלת תפנית בעייתית עוד יותר. כיום אין בפסיקה נורמות האוכפות את הסדרי השהייה של האב עם הילדים. דהינו, לצד המגמה הקיימת היום לפסוק משמורת משותפת במרבית המקרים בהם קיים אב נורמטיבי שמבטא רצון להיות דומיננטי בגידול הילדים, לא קיימת אכיפה של הסדרים אלה.
התוצאה היא שאב - גם אם לא חלק את נטל גידול הילדים בתקופת הנישואים - בהחלט עשוי לקבל משמורת משותפת לבקשתו בעת הגירושים, אולם בהיעדר כל אכיפה של הסדרי הראייה שייקבעו לו, הרי שבסיום ההליך המשפטי אותו אב יוכל לקיים את הסדרי הראייה לפי תפיסתו, ולא בהכרח ליטול את הילדים מחצית מהזמן או בהתאם להסדרים שנקבעו לו.
בהתחשב בעובדה שדמי המזונות נקבעים היום בהלימה גבוהה יותר להיקף הסדרי השהייה שנקבעים לאב, דהיינו ככל שהסדרי השהייה רחבים יותר (קל וחומר במשמורת משותפת) נטל המזונות מופחת - הרי שנשים רבות יכולות למצוא את עצמן עם מזונות נמוכים והסדרי שהייה רחבים שאינם מתקיימים. כך מתעצם הסיכון שאבות יעתרו למשמורת משותפת או להסדרי שהייה רחבים, לא כדי לקיים הסדרים אלה בפועל, אלא כדי להפחית באופן מלאכותי את נטל המזונות.
הפתרון של חזרה להליך המשפטי במסגרת תביעה שתגיש האם להגדלת המזונות בנסיבות אלה אינו פתרון סביר, שכן עלויות הכניסה למערכת המשפטית בתביעה חדשה הן גבוהות, ומרבית האימהות לא יוכלו לעמוד בכך, לאחר שכבר נשאו בהוצאות משפטיות גבוהות ב"סיבוב" הראשון של ההליכים המשפטיים.
■ הכותבת היא מומחית בדיני משפחה וירושה.