ניר גלעד / צילום: איל יצהר
ניר גלעד, גיא רוטקופף, אודי ניסן, גבי לסט... אלה רק חלק מהמנהלים הבכירים שעברו ב"דלת המסתובבת". עזבו תפקיד בכיר בשירות הציבורי, ונכנסו לתפקיד בכיר בסקטור הפרטי, לרוב בתחומים עליהם היו ממונים.
לא אחת יציאתם של עובדים מהמגזר הציבורי אל המגזר הפרטי נעשית תוך ניצול קשריהם במגזר הציבורי, וניצול המידע הרב והרגיש שאליו נחשפו במהלך עבודתם. ברוב המקרים עסקינן בניגוד-אינטרסים אינהרנטי בין שני מקומות העבודה.
גיא רוטקופף, ששימש בתפקידו האחרון כמנכ"ל משרד המשפטים, מונה ליועץ המשפטי של חברת דלק, מיד עם סיום כהונתו. לי דגן, המשנה לממונה על שוק ההון והביטוח, חיכתה רק חמישה חודשים מתום העסקתה, עד למינויה החדש - סמנכ''לית בחברת כלל-ביטוח, שעליה פיקחה בתפקידה הציבורי.
ויש עוד רשימה גדולה של אנשים ששימשו כבכירים בשירות הציבורי, ומצאו את עצמם בדלת הפלאים של המגזר הפרטי.
עובדי הציבור משמשים כזרועו הארוכה של השלטון בהפעלת סמכויותיו ועוצמתו. מתברר שרבים מהם מוצאים עצמם במחי יד בסקטור הפרטי, כאשר באורח פלא, ובמהירות רבה, הם רואים את טובתו של המעסיק בלבד. למען ההגינות, הדילמה הניצבת בפני אותם אנשי הסקטור הציבורי - אוטוטו מגזר פרטי - לא פשוטה. בשלב כלשהו, עובדי ציבור מצטיינים מבינים שהגיעו לתקרת הזכוכית, ושלא יתאפשר להם לשפר את תנאיהם ו/או להתקדם בסולם הדרגות.
כדי למנוע או לפחות להפחית ככל האפשר את הסוגיה האתית הזו, את המעבר בין הסקטורים לא ניתן, ולא צריך, למנוע בצורה הרמטית, אלא יש לקבוע כיצד ניתן להקטין את בעיית ניגוד-העניינים, ולמנוע מצב שבו עובדי השירות הציבורי יקבלו החלטות הצופות את פני עתידם בסקטור הפרטי.
אמנם בעיית ניגוד-העניינים לא ייחודית לישראל, אך במדינות רבות בעולם נקבעו הסדרים שונים בניסיון לצמצם את ניגוד-העניינים הפוטנציאלי. נוסף לאמצעי של "תקופת צינון" כנהוג אצלנו (שלרוב ניתן לקצרה בהליך משפטי), בעולם מנהלים תהליכים משולבים של זיהוי ומניעה של ניגוד-עניינים. למשל, הצבת הגבלות לאחר פרישה, קציבת כהונה בשירות הציבורי, פיזור הסמכויות והגבלות נוספות התואמות את מעמדו של עובד המדינה.
מדינות אשר הסדירו את "תקופת הצינון" בחקיקה, ליוו זאת במקביל גם בקביעת הוראות ותקנות שונות, שבהן הגדירו נושאים טכניים ביחס להסדרה של מנגנון הצינון, והן קבעו את הקמתן של ועדות אתיקה, הבוחנות בקשות לעבודה במגזר הפרטי, ומייעצות לממשלה בתחום זה. בארה''ב ובצרפת לדוגמה, חל איסור מוחלט על נושא-משרה שעזב את תפקידו בשירות הציבורי, לייצג בפני הרשויות או לפנות אליהן, במטרה להשפיע עליהן, בעניין שבו הוא היה מעורב באופן אישי ומהותי.
מספר מדינות הגדילו לעשות וקבעו, כי המעבר בין הסקטור הציבורי לפרטי חוסה תחת עבירת שחיתות, ומשכך נקבע רף פלילי לעניין זה. מעניין שבישראל, בניגוד לפקידים בכירים אשר תקופת הצינון שלהם ניתנת לקיצור, דווקא קציני הצבא "מצוננים" היטב, בשל החוק הייחודי שנחקק עבורם. אבסורד לא מבוטל.
לפני שלוש שנים, במרץ 2013, המליצה "ועדת גורן" לממשלה לתגמל עובדים מהמגזר הציבורי, אשר נמנע מהם להשתלב בשוק העבודה הפרטי, ובכך להימנע מניגוד-עניינים. תשלום תגמולים יאפשר יצירת איזון בין החשש להיווצרות ניגוד-עניינים לבין הפגיעה בחופש העיסוק, וזכותו של העובד הפורש להתפרנס בתחום עיסוקו. בנוסף, הומלץ כי יש להקים ועדה, בראשות שופט בדימוס, שתבחן כל בקשה של בכיר לשעבר לגופה, ותגיש את המלצותיה בנושא זה לגורם בכיר בשירות הציבורי, וזה יקבל את ההחלטה הסופית בעניין.
נודה ונומר, כי ישנם גם יתרונות מקצועיים במעבר בין הסקטורים, והצורך לראות את התמונה כולה הוא חיוני. עם זאת, התחושה היא שניגודי-העניינים פעלו עד כה רק לטובת הסקטור הפרטי, והמטוטלת חייבת להתייצב מחדש, כשטובת הציבור בלבד לנגד עיניו של כל פקיד ממשלתי, ולא עתידו האישי.
הכותבת היא ח"כ מהמחנה הציוני