גירושין – ממה צריך להיזהר? / צילום: Shutterstock א.ס.א.פ קרייטיב
המאבק על ביטול חזקת הגיל הרך שוב חוזר לכותרות ומעלה שאלות עקרוניות חשובות. על רקע התלהטות היצרים המלווה את הנושא, יש לשאול בתמיהה: האם מדובר באמצעי להשגת שוויון בין אבות לאמהות לטובת רווחת ילדיהם - או שמדובר בכיבוש יעד במסגרת המאבק המגדרי, שאין בו ממש כדי ליצור את השינוי המיוחל בחלוקת התפקידים בין אבות לאמהות?
אין חולק כי הגברת מעורבות האבות בחיי הילדים לאחר הגירושים, תוך יצירת אחריות הורית משותפת, היא יעד מבורך וחשוב, שיש להירתם אליו. עם זאת, רק בשנים האחרונות החלה להשתרש התפיסה הרעיונית שהסדרי הקשר בין האב לילד, לאחר הגירושים, הם חובתו של האב ולא רשותו. שינוי תפיסתי זה עדיין אינו ניכר בפרקטיקה הנהוגה כאן, ואבות רבים מיישמים את הקשר עם הילד באופן שאינו שוטף ועקבי, כאשר האם נתפסת כבעלת האחריות על הילד גם בזמנים של האב.
קידום עיקרון השוויון בין ההורים חייב להתחיל משלבים בסיסיים ומוקדמים בהרבה משלב הגירושים והמאבק על המשמורת. שינוי זה צריך להיווצר תחילה בנורמות החברתיות הכלליות, שיכירו בלגיטימיות הגברית לגידול הילדים במשפחה המתפקדת ובדפוסים הנהוגים במשפחה הגרעינית בחלוקת העבודה בתוך הבית. לעת עתה, ועד להשתרשות השוויון בין ההורים בחברה ובמשפחה, ניתן להשיג את מטרות השוויון לאחר הגירושים באמצעים ניציים פחות ובאופן שימקד את הדיון בטובת הילד ובצרכיו.
שאלת המשמורת מציתה מאבק נוקב וסוער בין ההורים, העומד בניגוד מוחלט לרווחת הילד בעת פירוק התא המשפחתי. על כן נכון יהיה, לאור הנורמות הקיימות, לדבוק בפרמטר מנחה עבור בתי המשפט ועבור ההורים, אשר יביא לצמצום התדיינות מיותרת בבתי המשפט בסוגיית המשמורת.
כך, כחלופה להותרת חזקת הגיל הרך על כנה, ניתן לאמץ פרמטר נייטרלי, נטול העדפה מגדרית, דוגמת עיקרון "ההורה המטפל העיקרי". בהתאם לעיקרון זה, המשמורת תוענק להורה שתפקד בעת הנישואים כהורה המטפל העיקרי בילדים.
עיקרון זה מאפשר גמישות, שתשקף את ההתנהלות במהלך הנישואים. ככל שההורים יישמו דפוסים הוריים שוויוניים יהיה בכך כדי להשפיע אף על היבט המשמורת, אולם ככל שינהגו לפי דפוסים מקובעים של החלוקה המגדרית הנהוגה - תינתן העדיפות לאם בקבלת המשמורת, כביטוי למתווה שיצרו ההורים עצמם ביחסיהם הפנימיים במשפחה.
עם זאת, ובמטרה לקדם את המעורבות והנוכחות הדומיננטית של האבות בחיי הילדים לאחר הגירושים (הן ביחס לאבות המבטאים רצון בדומיננטיות זו והן ביחס לאבות שמספרם אינו מבוטל, שאינם רואים עצמם מחויבים להסדרי הקשר עם ילדיהם ורואים את ההסדרים כ"רשות" ולא כ"חובה"), יש להעביר את המיקוד מסוגיית המשמורת לסוגיית חלוקת זמני השהייה של הילד עם כל אחד מן ההורים, וליישם הסדרי קשר שיאפשרו נוכחות רחבה ומשמעותית של כל אחד מן ההורים בחיי הילד. להסדרים אלה יש להעניק צביון של חובה משפטית והם אינם מותנים או קשורים בשאלת "הכתרת" ההורה המשמורן.
ניכר כי המאבק כיום בין ארגוני הגברים לארגוני הנשים מושתת יותר על שיח של זכויות, המאפיין את עליונות הזכות ההורית, מאשר על שיח הרווחה, המשקף את רווחתו של הילד וזכויותיו. מיקוד ברווחת הילד שולל את ביטול חזקת הגיל הרך, קל וחומר ללא הצבת פרמטר מנחה אחר.
לכן, ספק אם ביטול חזקת הגיל הרך הוא האמצעי להגשים יעד זה במציאות החברתית הקיימת. בהתאם לכך, הניסיון ליישם את עיקרון השוויון של קביעת המשמורת, כאשר יעדים צנועים יותר טרם נכבשו - דוגמת מעורבות האב בגידול הילדים בתוך התא המשפחה ונוכחות חובה ורציפה שלו בחיי הילדים לאחר הגירושים - היא מלאכותית ואשלייתית.
■ הכותבת היא מומחית בדיני משפחה וירושה.