חיים בר און / צילום: ארכיון פרטי
את העיתון שבו אתם אוחזים או האתר שבו אתם גולשים ייסד וניהל חיים בר און, אבא שלי, ואת הטקסט הזה אני כותבת לרגל יום הולדתו ה-72 שחל היום. הוא נולד ב-6.6.1944, כפליט, בדרכה של משפחתו ארצה מפולין, דרך מחנות העבודה בסיביר, ביום הפלישה של בעלות הברית לנורמנדי, צרפת.
ב-53 שנות חייו הספיק אבי לחיות ולעשות בקצב מסחרר. הוא דילג מצה"ל - יחידה 504 והממשל הצבאי - לאגף הערבי בשב"כ; מלימודי מזרחנות באוניברסיטת ירושלים ללימודי אסטרטגיה צבאית בקינגס קולג' בלונדון; מעבודה בתפקידי אבטחה בשירות הביטחון לשירות המדינה, כעוזרו הנאמן ומנהל לשכתו של השר יגאל אלון; משירות המדינה למגזר הפרטי בכלל ולענף התקשורת, המשלב עסקים וציבוריות, בפרט; מתפקידו כמזכיר המערכת של עיתון הסטודנטים "פי האתון" בירושלים להקמת הירחון "מוניטין", השבועונים "כספים", "אנשים", "חמצן" ו"שישי" ולרכישת צרור ורוד של דפים עם נתוני בורסה והפיכתו ליומון הכלכלי הראשון בישראל ולאתר האינטרנט הכלכלי הראשון - "גלובס".
בלוויה של אבי, חברו העיתונאי נחום ברנע נשא דברים על קברו ואמר: "חיים הצליח הצלחה נדירה בעולם המו"לות הישראלי, קבע נורמות חדשות, פתח אופקים, הקים, בין השאר, לראשונה בישראל, עיתון כלכלי רציני, חופשי. הוא עשה את זה משום שכסף כשלעצמו אף פעם לא עניין אותו. זאת, אולי, אחת התשובות לשאלה למה אהבנו אותו כל-כך. בעולם שנעשה יותר ויותר חומרני, הוא לא איבד לרגע את התיאבון הציבורי שלו".
הציבוריות בערה בו כל הזמן, והוא חינך והדביק בה אותנו ואת סובביו. לכל מעשה אישי יש השלכה על כלל המשק. אסור בשום פנים ואופן לעשות דבר, פעוט ככל שיהיה, שאם גם האחרים יעשו אותו יקרה אסון. אסור לזרוק לרחוב אף לא מפית נייר אחת, כי מה יקרה אם כך ינהגו עוד 6 מיליון איש? אם לא נצביע בבחירות, תיגמר לאלתר הדמוקרטיה. ואם מי מאיתנו יצהיר למס הכנסה על הוצאה, תהא קטנה שבקטנות, שלא באמת שימשה לצורך עסקי - הרי שמערכת המס תקרוס ולא נוכל עוד ליהנות משירותים ציבוריים כמו חינוך, ביטחון ובריאות. הקישור שעשה בין פעולתו האנוכית היחידה של אינדיבידואל לקריסת המערכת כולה היה חד כתער ומהיר כברק. המציאות כמובן מורכבת ואיטית בהרבה, אך האמת שבתפיסתו מתקיימת.
לפי תפיסה זו, החשיבה הציבורית חייבת להתבטא בכל פעולה הנעשית במגזר הפרטי. היזם צריך לחשוב על המשק כולו ובשום פנים באופן לא להזיק לו, ולו במעט. עליו לדאוג לא רק לבעלי מניותיו אלא גם לעובדיו, לספקיו, ללקוחותיו ולמדינה.
בשנים שחלפו מאז מותו, לחשיבה המשקית הזו שלו המציאו שם: "קיימות". כדי שה"קיימות" תתקיים, גם הממשלה צריכה לדאוג ולטפח את המגזר הפרטי, שבלעדיו אין לה קיום. רק בהקשבה הדדית ובשיתוף-פעולה יבוא השגשוג.
נדמה לי שזה הרקע למעבר של אבי מעולמות הביטחון והממשל לעולם התקשורת. הוא ראה את התפקיד הציבורי של התקשורת כמקשרת (ולא בכדי השורש הזהה) בין האזרחים למגזר הפרטי ובין אלה לממשלה, כמנגישה ומאזנת את המידע הלא סימטרי ביניהם, כמפקחת על תפקודם, כמבקרת שלהם, ועל-ידי כך, ואף פעם לא במקום, כמקדמת ומאפשרת יחסי אמון תקינים המבוססים על הקשבה מפוכחת והבנה. בזה הוא האמין.
חלפו 18 שנים מאז מותו, כ-36 שנה מאז כניסתו לעולם התקשורת כמו"ל ו-72 שנה בדיוק מהיום בו נולד, בפלישה לנורמנדי והמציאות היום מוכיחה את תפיסת עולמו. היום אנחנו לא מאמינים לממשלה, אנחנו לא מאמינים לעיתונים, אנחנו לא מאמינים לאיש שמגיע לתקן את המזגן שלנו, אנחנו לא מאמינים לשכן, אנחנו לא מאמינים לחברת הסלולר שלנו. כל פעולה נחשדת כרמאות, גניבה או ניגוד עניינים.
אפשר לראות זאת בכל מקום, וזה גורם לכולם בזבוז של זמן יקר, של משאבים ושל עבודה מיותרת, מוביל לחוסר שלווה והיעדר שביעות-רצון מתמיד ונוגס עוד ועוד ביכולתנו לשגשג. חוסר האמון מחריף והולך, הופך לישות עצמאית שמזינה את עצמה ושוחק בהתמדה את הרכיב היחיד שיכול לשבור את המעגל - אמונה.
יש המון סיבות באמת טובות שלא להאמין. עשו לנו. לקחו לנו. עבדו עלינו. המגזר הציבורי לאזרחים, המעסיקים לעובדים, המגזר הפרטי לכל השאר. רואים זאת בכל נתון. כ-20% מהכלכלה היא שחורה, פי שניים מאשר בארה"ב, ביפן ובאירופה. מדובר ב-40 מיליארד שקל בשנה, מעבר ל"סביר", שנשארו אצל אנשים שאינם נושאים בנטל כמו האחרים. 21% חיים מתחת לקו העוני בישראל, במונחי הכנסה פנויה - השיעור הגבוה ביותר ב-OECD וכפול מהממוצע בו. הכול נכון, אבל כעת אנחנו נתונים בסחרור שפוגע בנו עוד ועוד. אפשר לרפא אותו, בזהירות ובעדינות, אך לא ניתן לעשות זאת מתוך חשדנות וללא נטילת אחריות משקית.
אולי זה הזמן להתחיל לנסות להשיב את יחסי האמון והאמונה, שני היסודות שעליהם נשענת כל מערכת יחסים ומאפשרים להתקיים גם בתקופות של קושי. אמון ואמונה אמנם נתפסים היום כמושגים כמעט היפיים, לצד רוח טובה, אופטימיות, שרוואל וראסטות. אבל הם גם מושגים כלכליים, "רציונליים".
יחסי אמון הם תנאי הכרחי בכל מערכת יחסים בין בני זוג, בין ילדים להורים, בין מועסק למעסיק, בין לקוח לספק, בין מגזר ציבורי למגזר פרטי, בין אזרח למדינה ובין קורא לעיתון, והם כמובן עובדים בשני הכיוונים. לא טוב לך? תעזוב. אבל כל עוד אתה בוחר להישאר במערכת היחסים, אין לך ברירה אלא לבחור, בכל פעם מחדש, באמון. אמון מעלה בהכרח את ההסתברות שמשהו טוב יקרה, וגם מונע הופעת קמט או שניים בפנים.
ומה יקרה אם נמשיך שלא להאמין? אם נמשיך לאטום את אוזנינו לכל דובר בחשד ל"ניגוד עניינים", גם אם הוא הצהיר על תחום עיסוקו? אם נמשיך לחפש מה לא טוב בכל יוזמה חדשה? חלק מהפריון במדינה כבר עכשיו מתבזבז על חשד וחשש, שמייצרים מחסור במידע חשוב ובלמידה, שמולידים עוד ועוד מנגנוני בקרה כדי לפקח על כל החשודים, ועוד ועוד מנגנוני הגנה כדי להימנע מתביעות משפטיות וכדי להתמודד עם אלה שכבר הגיעו.
בשנת 1995 היו בארץ כ-13 אלף עורכי דין וכ-16 אלף מהנדסים ואדריכלים. בשנת 2010 היו בארץ כ-37 אלף עורכי דין וכ-29 אלף מהנדסים ואדריכלים. במילים אחרות, בעוד שמספר הידיים היצרניות גדל ב-80%, מספר הידיים שמטפלות בתביעות וביחסים משפטיים גדל ב-180%. הידיים שמטפלות בשירותים פיננסיים צמחו גם הן, מ-24 אלף ל-51 אלף, גידול של כ-110%.
מחירי הדיור, כמו שאר המוצרים והשירותים, סופגים את כל זה, ניזונים היטב מהפערים, והולכים ומאמירים מחד גיסא ומורידים איכות מאידך גיסא. זאת בעוד מדד המחירים לצרכן נותר מאחור, וחוסר האמון התגבר עוד קצת. בהתאם, כולנו נאלצים לעבוד שעות רבות יותר וקשה יותר, בזמן שהפריון בישראל נמוך בכ-33% מהממוצע במדינות OECD, והפער הזה רק מתעצם. חוסר האמון כבר מזמן הפך לחוסר פריון.
יגאל אלון, שאבי העריץ ועל שמו קרא לי עוד בחייו של אלון, ניסח זאת כך, כבר בשנת 1979: "כל עוד רווחיו ויוקרתו של המתווך והמלווה בריבית קצוצה גבוהים פי כמה משכרו של פועל ייצור מיומן, וכל עוד המשקיע כספו בעסקי ממון וספקולציות פיננסיות, הכנסותיו בטוחות וגבוהות יותר מאלה של היזם, הציבורי והפרטי, המשקיע הונו ויוזמתו בתעשייה, בחקלאות ובתיירות - אין ולא יהיה סיכוי ליצירת בסיס להחלמתה של החברה".
אבי היה מוסיף כנראה שההחלמה שעליה כתב אלון תלויה כעת גם בשובה של התקשורת לתפקידה המקורי - פיקוח ובקרה בלתי מתפשרים, לשם קידום יחסי אמון. על התקשורת לאפשר לבעלי תפקידים מכלל המגזרים לבטא מצוקות וצרכים. רק כך הצד השני יוכל להבין, לקבל מידע, ללמוד, לתקן ולהתקרב מחדש. אין שיח אם הצדדים לא נוטלים בו כל חלק. דעה עיתונאית היא רק חלק מהשיח ואינה תחליף לאנשי השטח עצמם. אנשי השטח הם לא תוכן שיווקי והם לא "ניגוד עניינים". הם העניינים והם המהות. אסור להם לפחד לדבר. אותם ואת דבריהם כדאי לעודד, לאפשר להם לפעול למען שיתוף-פעולה כדי שתתחיל כבר ההחלמה.
Alona.baron@gmail.com
