ורד רמון ריבלין / צילום: שי יחזקאל
(הטור הפותח בגיליון "להכיל אי ודאות" של "ליידי גלובס")
1.
נכנעת מראש. אין לי דרך לכתוב את הטור הזה בלי להשמיץ את עצמי. זה לא שלא שאלתי את עצמי לפני: מה עדיף, שאייפה את הסיפור כדי לא לצאת סאקרית, או שנפתח את זה. אז הולכת על לפתוח, ואין לי מושג למה לי.
כי בואו נבהיר על ההתחלה: אני מתה על שגרה. אם היא טובה, אין טוב ממנה.
לא פעם מפצירים בי לנסוע לאזורים אקזוטיים בעולם, לבתק בתוליהם של שדות ריגוש פראיים, לטרוף את החיים. ואני? לא דחוף לי לשבור מהמוכר. מה רע בידוע? יש לו לפחות תכונה חיובית אחת: מכירים אותו.
זה לא שלפעמים אנחנו לא צריכים לתת כמה צביטות בבשר השגרה. גם אני מוכנה להפליג למחוזות הרפתקניים, שבהם הכול יכול לקרות, מסתורין, פיתולי עלילה, אופל. בעיקר כשאני שכובה במיטה, מנקה טוב טוב את משקפי הקריאה וצוללת לביוגרפיה מסעירה. לפעמים גם סדרה חזקה ב'yes' יכולה לעבוד.
על הציר שבין הצורך בביטחון לבין הצורך בריגוש, אני יודעת בדיוק איפה מיקם אותי היקום. על הציר שבין הצורך בשליטה לבין היכולת להכיל אי ודאות - שוב כרטסו אותי במושבים פחות נוחים.
2.
נוח לחסות בצל אשליית הוודאות. אנחנו עוטים אותה כמו גלימה מגוננת. גם אם הרציונל זועק שאין כלום מעל. לגדול אצל הורים מגוננים מדי זו דרך בכלל לא רעה לפתח סלידה מאי ודאות, ולראות בה איום מתועב. מה לא נעשה כדי למצוא בטירוף קצת סדר, היגיון, נוסחה? במצבנו ניקח כל דבר.
בגדול, יש את האנשים שמסתערים על אזורי חיים לא ממופים כדי לכבוש את הלא נודע, ויש אותי.
הם קיבלו בונוס גדול, האנשים האלה ששועטים נכוחה לזירות עתירות סיכון, משקיעים במניות הכי תנודתיות ומרגישים לגמרי בבית. לא עובר להם בראש שדברים עלולים להסתבך. לא יודעת איך, אבל הם בטוחים: מקסימום יהיה בסדר. ונניח, רק נניח, שמשהו ישתבש, גם אז יהיה בסדר. נצא מזה, הכול טוב.
3.
במערכת היא נראית האדם הכי שמרני, אבל בפועל היא נמרה. היא אוהבת לנסוע למדינות שהיא לא מכירה, משוטטת לבד. גם בלילה. לא מתכננת כלום. מתודלקת מאי הוודאות. זה מסעיר אותה, לחיות עם אלמנט מובנה של הפתעה. היא מסוג האנשים שאם יוכלו לחזות במדויק איך ייראה יומם, ירגישו מתים. גם אם דברים מסתבכים, היא יודעת, היא לא תתמוטט מזה. אז היא תקבל מכה ותמשיך הלאה. מקדם החוסן שלה גבוה - היא יודעת: מה שלא יהיה, היא תדע לצוף. בכל מקום שיזרקו אותה - לא תרגיש אבודה. כן, גם אם ישדדו ממנה את הנייד והכסף.
את הילדים שלה היא מעודדת לנסוע לבד. מגיל צעיר היא מפמפמת להם: איפה שתהיו, תסתדרו. ואם יהיו תקלות? תמיד יש, אל תעשו עניין. כשנקלעה פעם בשעות החשכה לאיזה חור במצרים ונחיל של גברים התאסף סביבה זומם, היא כבר הבינה שאבוד לה. אפילו אז לא איבדה ולו עשתון אחד, עצרה מונית ונמלטה.
נוחות לא מאוד מטרידה אותה. לא תמצא מלון? תישן באוטו. היא מסתכלת מהצד על האנשים המתוכננים (אל תסתכלו עליי) ולא מבינה אותם. בעיניה הם מקובעים, הם חייבים שיהיה להם נוח. היא לא.
4.
בואו נספר לכם על מאחורי הקלעים: חלק לא מבוטל מהעבודה העיתונאית, בעיקר כשמדובר בראיונות, בכלל לא קשור לעיתונות. לרוב, עיקר המאמץ הוא רגשי, להיות מסוגל להכיל את החרדתיות הגבוהה של מרואיינים. ורובם חרדים, כי הם לא מצליחים לשהות במקום הזה, של אי הוודאות. הם מבועתים ממה שעשוי לצאת מהראיון איתם. אז במשך ימים ארוכים הם לוקחים את שק החרדות שלהם ומניחים אותו אצלך. ועכשיו זה הופך להיות המשא שלך. לך תסחב את זה.
וזאת יש לדעת: כשאתה מתראיין אין לך ודאות. אם אתה ממש רוצה לדעת איך יצא, לך על מודעה בתשלום.
הכי מתפעלת מאלה שרוצים לחזור הביתה בשלום, מנסים למזער את פוטנציאל ההסתבכות. הם לא מספרים שום דבר שהוא סנטימטר מבנאלי, מתחברים באינפוזיה לפוליטיקלי קורקט, מדקלמים סיסמאות אנמיות, מרדימים את העורך למוות, אבל בטוחים שמכל זה תצא, איך לא, כתבת שער מהדהדת.
עצה שלי: אם אתם לא חזקים בלשרוד מצבי אי ודאות, ותרו על ראיון בעיתון. הבריאות שלכם לא יותר חשובה?
בגלל זה אני לא לוקחת כמובן מאליו את מי שנתנה לנו לאחרונה ראיון כל כך אמיץ, לקחה קרדיט על מהלכים בלי לפחד לצאת יהירה (הגיע הזמן שנשים ייקחו קרדיט לעצמן. זה משהו ללמוד מגברים) ופתחה צוהר לחשיבה לא מקובלת. וזה לא שהיא לא הייתה חרדה מאיך זה יצא בעיתון. היא הייתה. אבל היא הכילה את הקושי. כל כך הרבה למדתי על דרך הניהול שלה רק מהניואנס הזה. גם אחרי שהכתבה התפרסמה, היה לה לא קל. אז היא לקחה אוויר, החזירה לעצמה את הנשימה והלכה להכין משהו לשתות.
5.
נפלנו על עידן קטטוני, שבו אנחנו מתנשפים בקושי בניסיון להדביק את קצב ההתפתחויות. וכנראה שלא נצליח. ככה נראית מהפכה טכנולוגית-חברתית-תרבותית, והיא כותשת כל מה שידענו על העולם. מודלים עסקיים של תעשיות ענק מתערערים. אנשים נפלטים מהשוק, וזה רק ילך ויגבר. הכוח עובר למערכות אלגוריתמים אינטליגנטיות וציניות להחריד, שמובילות תהליכי שינוי בעוצמה שלא חווינו מעולם. חלקנו הופכים בשר תותחים של מהפכת המידע.
ב-60 השנים האחרונות זינקה אוכלוסיית העולם מ-2.7 מיליארד בני אדם ל-7 מיליארד. בעוד 15 שנה יחיו פה יותר מ-10 מיליארד. חלקנו עוד יהיו פה לסבול את הצפיפות. עד אז יזרמו טריליוני ג'יגה בייטים בנחשול הדיגיטציה השוצף, ונמצא עצמנו מאמצים כל כך הרבה חידושים מהפכניים ומדהימים שיעיפו לנו את המוח. וגם כאלה שיעיפו אותנו החוצה מהמסלול.
מי שלא יכול לחיות בתנאי אי ודאות, שינסה לא להיכנס לכל העסק הלא יציב והמלחיץ הזה שנקרא חיים. בטח לא במאה ה-21.
vered-r@globes.co.il