ערב אחד דוד המלך קם משנתו ויצא להתהלך על גג ביתו. הוא רואה את בת-שבע שהייתה "טובת מראה מאד" מתרחצת על גג ביתה. לא חלף זמן רב מאותו ערב ובת-שבע הרתה לדוד המלך. לאחר מכן, דוד שלח ליואב בן צרויה, שר צבאו, פקודה חתומה שבה הוא מורה לו להציב את אוריה החתי, בעלה של בת-שבע, בחזית שבה מתחוללת הלחימה הקשה ביותר, ואז לנטוש אותו כדי להביא למותו. את הפקודה החתומה שלח דוד בידי אוריה עצמו, שנהרג לאחר מכן.
מה קרה פה? בשם התשוקה לבת-שבע ולאור החשש שקלונו יתגלה והוא יאבד את מעמדו ואולי את המלוכה, דוד מנצל את מעמדו כמלך ומנהיג הצבא כדי לתת פקודה כשרה כביכול שמהותה רצח.מדובר באחד הסיפורים העתיקים והחריפים ביותר של עניין אישי, ניגוד עניינים והיעדר גילוי נאות ולא מן הנמנע שהוא פגע באופן משמעותי במוסד האמורפי של "אמון" בין ה' לדוד המלך ובין העם היהודי למנהיגיו. בכל מקרה, מדובר בתמרור אזהרה משמעותי שהוצב נגד עינינו כדי שנהיה מודעים ליכולתם של מנהיגים, אפילו הטובים ביותר, לחטוא בניגודי עניינים.
בגלל החשש מהישנות אירועים כאלה הומצאו המושגים "עניין אישי" ו"ניגוד עניינים", ועוגנו בשורה של חקיקות, הלכות, נוהגים והלכי רוח.
מלבד עצם הגדרת המושג, כדי לתת פתרונות לאירועים האלה הומצאו תרופות נוספות כמו "גילוי נאות", שבמסגרתו מופיעה פסקה בתחתית טור זה שמספרת שמשפחתי היא בעלת מניות בעיתון שבו אני כותבת כעת; "שקיפות" ו"תקופת צינון", מושגים המתייחסים לתקופת המעבר של עובד ציבור למגזר העסקי, שבה אסור לו לעסוק בעניינים הנוגעים במישרין לתפקידו הקודם.
תרופה נוספת שהומצאה היא "הסדר ניגודי עניינים", שעליו חותמים אנשי ציבור, דירקטורים ונושאי משרה בחברות עסקיות, רשויות מקומיות וגופים ממשלתיים והוא קובע באילו תחומים יכול החתום עליו לעסוק, על מה עליו לתת גילוי ועל מה עליו לבקש אישור.
עד כאן, נראה שהלקח של דוד המלך ואוריה החתי הופנם והומצאו שלל ביטויים ותרופות כדי למנוע את הישנותו. ואכן, כשמחפשים באתר "גלובס" את המילים "ניגוד עניינים" מקבלים 3,085 תוצאות. לשם השוואה כמותית בלבד, כשמחפשים את המילה "נתניהו", מקבלים 3,737 תוצאות, המילה "גז" מניבה 2,078 תוצאות והשם "כחלון" זכה ל-1,028 מופעים בלבד.
מה ניתן ללמוד מזה? קודם כול, ש"ניגוד עניינים" ו"נתניהו" חשובים לתקשורת הכלכלית במידה די דומה, שמתווה הגז משמעותי לכלכלה שליש פחות מ"ניגודי העניינים" וכחלון משמעותי בשני שלישים פחות. הגיוני - זה לא.
לשם השוואה נוספת, בעוד "ניגוד עניינים" מניב כאמור 3,085 תוצאות, הביטוי "עניין אישי" מניב 1,883 והביטוי "גילוי נאות" מניב 1,334 תוצאות בלבד. מה ניתן ללמוד מזה? שעל כל אירוע של "עניין אישי", התקשורת מסיקה או משקפת מסקנות של שני אירועי "ניגוד עניינים".
ברמה התיאורטית, להבנתי, המצב אמור היה להיות הפוך. ניגוד עניינים אמור להיות מקרה שבו קיום "עניין אישי" עלול ליצור בעיה מהותית. לפי ויקיפדיה, "ניגוד עניינים הוא מצב שבו אדם ממלא תפקיד כאשר יש לו אינטרס נוסף, סותר, אשר עלול להשפיע על החלטותיו ולהוות שיקול זר". כלומר, שניגוד עניינים הוא מקרה שבו העניין האישי עלול "לסתור" עיסוק תקין. מן הסתם, לא תמיד זה המצב ולכן, להבנתי, אמורים היו להיות למושג "עניין אישי" מופעים רבים יותר באופן משמעותי מאשר למושג "ניגוד עניינים". וכאמור, התוצאה היא הפוכה.
אז מה קרה בעצם? אולי הגזמנו? אולי הזנב שוב מכשכש בכלב?
עניין אישי קיים תמיד. לכל אחד מאיתנו יש עשרות רבות של עניינים אישיים בכל דבר, ולעולם תקצר היריעה מלהכיל את כל עניינינו האישיים בפסקת גילוי נאות או אפילו בתודעה שלנו. השאלה היא האם העניין האישי עומד בסתירה לתפקידנו? וגם אם כן - האם זו סתירה מהותית? הרי רק אז אמור להתעורר דיון בשאלה של "ניגוד עניינים", וגם אז חשוב לבחון אם יש דרך לגדר את הסיכון של פעולה מתוך העניין האישי.
טראומות מסוג "דוד ואוריה החתי" ורבות אחרות גרמו לנו חרדה מוצדקת. החרדה יצרה כמיהה ל"סדר חדש", ל"תרופה פלאית" שתגדר את הסיכון שלנו, שתסייע לנו לבטוח במוסדות ובאנשים שמקיפים אותנו ואף שולטים בנו. אבל המציאות לעד מורכבת, ואין לה תרופות פלא. כשניסינו לגדר את החרדה נוצרה מציאות מעוותת, פסבדו-תקינה. ניתן לראות ביטויים לכך בסוגיות ניגודי העניינים מהעת האחרונה:
שר האוצר משה כחלון מנוע מלעסוק בשורה של נושאים בתחום האנרגיה והנדל"ן בשל קשרי חברות עם איש העסקים קובי מימון.
מנכ"ל משרד האנרגיה שאול מרידור לא יטפל במתווה הגז, שכן אחיו מועסק במשרד עו"ד אגמון כמומחה לענייני הגבלים עסקיים ואחד מלקוחותיו של משרד אגמון הוא קבוצת דלק שבשליטת יצחק תשובה.
ראש הממשלה בנימין נתניהו לא יוכל לעסוק בסוגיות הקשורות בבזק, בשבתו כשר התקשורת. הרקע להחלטה הוא קשריו של נתניהו עם שאול אלוביץ', בעל השליטה בקבוצת בזק. נתניהו נאלץ לחתום על מסמך ניגוד עניינים, שלפיו סוגיות הנוגעות לבזק יטופלו על ידי שר אחר.
חדוה בר, המפקחת על הבנקים, לא תעסוק ולא תקבל החלטות הנוגעות לענייני בנק לאומי בשנה וחצי הקרובות.
מה כל זה אומר? שלמען "מראית עין" של היעדר ניגודי עניינים, הדמויות השלטוניות והמקצועיות הבכירות שלנו אינן עוסקות בסוגיות שהן מהמהותיות ביותר במסגרת תפקידן. סיפורים דומים יש בלי סוף. משרד עורכי דין של בנו של שופט עליון לשעבר שימש במשך שנים לקוחות שחששו להגיע לדיון בפני האב, שכן האב כמובן היה מנוע מלעסוק בלקוחותיו של הבן מחמת "ניגוד עניינים". האם זה תקין? האם זה לא "ניגוד עניינים"? על זה נאמר: אותו דבר - רק הפוך.
כך, הצהרת "ניגוד העניינים" הפכה גם לכלי שמאפשר בריחה מאחריות, ממינהל תקין, וחמור מזה - היא הפכה להצהרה שנועדה ליצור מראית עין של מינהל תקין.
הרי לא עדיף שנתניהו יגיד שהוא מתחייב, כמתבקש מתפקידו, לעסוק בנושאי בזק ללא כל משוא פנים ביחס לחברו שאול אלוביץ'? החלופה שנוצרה היא שצחי הנגבי עשוי לפעול בשמו של נתניהו ולכאורה הסוגיה הפכה תקינה. האם היא אכן תקינה יותר או שהיא רק "נראית" תקינה יותר ולכן לא תספוג עוד תשומת לב ציבורית? כנ"ל כמובן לגבי שאר המקרים שהזכרתי ועוד רבים אחרים.
תוצאה נוספת של אובססיית "ניגודי העניינים" היא עיסוק ב"קטן" שמסווה את ה"גדול". דוגמה קלאסית היא דירקטורים בחברות ציבוריות. בעוד שיש עיסוק רב בעניינים אישיים אזוטריים, שמשמשים הרבה פעמים לפסילת מועמדים ראויים, הרי שלניגוד העניינים של הדירקטור החיצוני מול בעלי השליטה שממנים אותו, כמעט שלא ניתן כל גילוי נאות או הצהרה כלשהי.
ותוצאה אחרונה (לטקסט הזה) היא הבורות. הרי לכל אחד יש "עניין אישי" בענף שבו הוא פועל. למעשה, כמעט רק לבעלי עניין אישי יש ידע וניסיון המאפשרים לנתח ולהציף מידע בעל ערך רב לענף ולמשק. בלי המידע הזה לא ניתן לעורר שיח ציבורי שלם ולא להוביל לשיפורים נדרשים.כל זה נראה מובן מאליו, אולם בפועל נדמה שבתהליך הדרגתי, שבו נחלש האמון הן במגזר הציבורי והן במגזר העסקי, נאטמו אוזנינו לידע כזה, בשם החשש מ"ניגודי עניינים" או "הטיות", גם כשהדוברים והכותבים מציגים בגלוי את עיסוקם ואת עניינם האישי.
אכן, יש מקום להגדיר את חוקי המשחק ביחס לעניין אישי ועסקי בשיח הציבורי, אולם אם בגלל קיום העניין האישי נימנע מחשיפה לידע, הרי שפגענו בעצמנו פגיעה קשה.
על הצעות לפתרון ועל הדרך להטמיע אותן - בטור הבא. בינתיים, קריאת כיוון: בחיפוש המילה "אמון" באתר "גלובס" מקבלים 800 מופעים בלבד.
Alona.baron@gmail.com
■ גילוי נאות: הכותבת היא בתו של חיים בראון ז"ל, מייסד "גלובס", ובעלת מניות מיעוט בעיתון. היא מכהנת כיום כמנהלת קרן הנדל"ן בית וגג העוסקת בתחום ההתחדשות העירונית. עבדה בעבר במשך כתשע שנים במשרד רואי החשבון יצחק סוארי ושות' והייתה שותפה בו כשלוש שנים.