ורק קולו של חולדאי לא נשמע. איור: גיל ג'יבלי
1. אם ישאלו אתכם, בסוף השבוע הזה, מי האשם הטבעי, האולטימטיבי והמובן מאליו באסון החניון ברמת החייל בתל אביב, התשובה תהיה ללא ספק: דניה סיבוס, החברה הקבלנית שבנתה את החניון שקרס ותבע קורבנות בנפש. האומנם? האומנם האחריות היא של דניה סיבוס, ורק של דניה סיבוס? אנחנו ממש לא חושבים כך. נלך אחורה למקרה ה"מפורסם" של גינדי והמרפסות בחדרה. בכל פרויקט בנייה יש יזם - זה שמזמין ומתכנן את העבודה, ויש קבלן ביצוע - כשמו כן הוא, הגוף המבצע את העבודה. כשאתם קונים דירה, למשל, אתם קונים אותה מהחברה היזמית.
בהרבה מקרים אתם בכלל לא מכירים את החברה שבונה בפועל את הבניין, את קבלנית הביצוע. היזם יכול להיות חברת נדל"ן שרכשה את הקרקע ומשווקת עליה דירות או משרדים, וגם המדינה או רשות מקומית שמפרסמות מכרזים לביצוע עבודות שונות. במקרה של המרפסות בחדרה, חברת גינדי הייתה היזם ומזמינת העבודה וחברת אורתם סהר הייתה קבלנית הביצוע. מי חטפה את האש, או את מרבית האש בנפילת המרפסות בחדרה? גינדי. היא הייתה במוקד התקשורתי. אורתם סהר הוזכרה פה ושם, אבל היא לא "זוהתה" עם נפילת המרפסות. גינדי הייתה ל"מותג" של נפילת המרפסות בחדרה. מי הייתה במוקד התקשורתי השבוע באסון החניון? דניה סיבוס, הקבלן המבצע. מי היה היזם בהקמת החניון ברמת החייל? תחזיקו טוב: עיריית תל אביב, שתקשורתית פשוט "נעלמה" (זה לדיון אחר, אבל פתאום נראה שרון חולדאי, ראש העירייה, הוא האתרוג החדש של התקשורת). זו הסיבה שקולה של העירייה כמעט שלא נשמע, שקולו של חולדאי עצמו לא נשמע, כאילו בלעה אותם האדמה.
2. נסיבות קריסת החניון ברמת החייל עוד לא הובררו עד תומן, פרט לעובדה הברורה שכשל כלשהו גרם לקריסה ולתוצאה הטרגית. עובדה נוספת וברורה היא שאף שחברת הביצוע דניה סיבוס כבר הועלתה על מוקד ההאשמות התקשורתי, היה צורך בפיקוח צמוד וקפדני גם על ידי היזם שמשלם לדניה סיבוס על העבודה - עיריית תל אביב. אם כן, לכאורה עיריית תל אביב, מזמינת העבודה, הייתה אמורה לעמוד במוקד המתקפה הציבורית, אך הדבר לא קרה עד עכשיו. מדוע?
כי הבעיה היא, כרגיל, בסבך החוקים. כיום, אבסורדי ככל שיישמע, אין הגדרה בחוק למפקח, ואין חובה בחוק להעסיק מפקח על הבנייה. לאחר קריסת המרפסת בחדרה, הפיצו הרבה חברות נדל"ן יזמיות מודאגות הודעות "מרגיעות" לציבור על כך שהן מעסיקות מפקחים מטעמן, שבודקים את עבודת הקבלן המבצע. אלא שכל עוד החוק לא מגדיר במפורש מיהו מפקח, מה צריכה להיות הכשרתו ובאיזה אופן הוא אמור לבצע את תפקידו, אין לפיקוח הוולונטרי של היזמים על הקבלנים משמעות יתרה באמת. מומחים שחקרו את תחום ליקויי הבנייה, כמו פרופ' יחיאל רוזנפלד, ראש המכון הלאומי לחקר הבנייה בטכניון, מצאו כי אותם מפקחים מטעם היזמים מגיעים בתדירות נמוכה לאתרי הבנייה, ספונים במשרד ובעיקר בודקים התאמה של חשבוניות לאספקת הציוד.
גרוע מכך, אם הם רואים משהו לא תקין, ברוב המקרים הם יסיטו מבט כדי לא להיות שותפים לליקוי. למה? כי אין עליהם אחריות בחוק והחוק לא מגדיר אחרת. כלומר, בפועל, להעסקה הוולונטרית של המפקחים אין הרבה משמעות כל עוד היא אינה מוגדרת בחוק, והיא בהרבה מקרים משמשת כיסוי מלאכותי ותו לא. החוק, אגב, דווקא כן מגדיר חובה להעסיק בעלי תפקידים אחרים מטעם היזם, כמו אדריכל שהוא בדרך כלל עורך הבקשה להיתר בנייה, קונסטרוקטור שהוא מתכנן השלד, ואחראי לביקורת שאמור לבדוק את המבנה בארבע נקודות ספציפיות. אך אף אחד מאלה אינו מוגדר מפקח שאמור לבקר פיזית באתר בתדירות תכופה ולראות שהעבודות השוטפות מתבצעות באופן תקין.
באיגוד המהנדסים מנסים כבר תקופה ממושכת לשנות את הגדרת אחראי הביקורת באופן כזה שישמש גורם מפקח אמיתי, שתהיה לו גם אחריות בחוק - מה שלא חל על אותם מפקחים המועסקים באופן וולונטרי על ידי היזמים. הם אינם כפופים לשום חוק.
עו"ד אלי וילצ'יק, המתמחה בתכנון ובנייה, נבר עבורנו במכרז שפרסמה עיריית תל אביב (באמצעות חברת אחוזת החוף) להקמת החניון ברמת החייל, ושבו זכתה חברת דניה סיבוס. וילצ'יק מצא מצד אחד סעיפים רבים השומרים על זכותן של עיריית תל אביב ואחוזת החוף לבקר ולפקח על הבנייה, ואף למנות מבקר איכות מטעמן, אך מנגד ישנם הרבה יותר סעיפים שנועדו לפטור את העירייה ואת אחוזת החוף מכל אחריות לכל דבר שעלול לקרות בפרויקט עקב הבנייה. הסעיפים הסותרים הללו כלל לא היו נכתבים לו החוק היה מגדיר במפורש את החובה בהעסקת מפקח שתפקידו מוגדר (מאמרו של וילצ'יק בעניין זה מצורף כאן).
אז איזו רגולציה בכל זאת מפעילה המדינה? אם חשבתם שיש משהו שמתקרב לזה, אתם עומדים להתבדות. כבר 15 שנה שהמדינה לא מיישמת את מסקנות דוח ועדת זיילר, שהתכנסה לאחר אסון ורסאי ואחת ממסקנותיה הייתה שיש צורך בפיקוח אמיתי על הבנייה.
בשנתיים האחרונות (ובאיחור של 15 שנה), החל מינהל התכנון, כחלק מיישום דוח זיילר, בהקמת מכוני בקרה שאמורים להיות סוג של פיקוח מטעם המדינה על פרויקטים בבנייה, אך גם מפקחים אלה (שגם הפעם ימומנו על ידי היזם מזמין העבודה), יהיו מחויבים להגיע לאתר הבנייה בסך הכול 6 פעמים בשנה, ועדיין לא יתקיים בישראל פיקוח יומיומי על הנעשה באתרי הבנייה.
תרבות החפיף? עולם שלישי? חפלאפ? תבחרו אתם בהגדרה הנכונה. 3 הרוגים ו-3 נעדרים ועוד עשרות הרוגים מדי שנה בתאונות בנייה "מגדירים" זאת בצורה הכי טרגית.
eli@globes.co.il